[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








האוטוביוגרפיה של אלי: פרולוג

[מנחה]

גבירותיי ורבותיי, קוראים נכבדים, אדוני ראש הממשלה -

תשתקו רגע, אני מנסה לדבר.

תודה.

ברוכים הבאים לטקס ההשקה של האוטוביוגרפיה האפית של אלי. ללא
ספק, מדובר בנקודת מפנה חסרת תקדים בתולדות האוטוביוגרפיה
העברית. אם יורשה לי להשתמש בפרפרזה על דברי המנהיג האהוב עלי
ביותר מתקופת מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל: מעולם, בכל
ההיסטוריה של האוטוביוגרפיה העברית, לא התלהבו כל-כך אנשים
רבים כל-כך ממעט כל-כך.

לא אכביר במילים. אני רוצה להודות, מעל במה זו, לכל העושים
במלאכה, וכל מי שתרם מזמנו, מרצו, כספו, כוחו, כישוריו,
השפעתו, מקצועיותו, קשריו המפוקפקים, זעת אפיו, חכמתו,
התלהבותו, רגליו החטובות, אופטימיותו העיוורת ואוסף הבולים שלו
להצלחת הפרוייקט השאפתני הזה. חן-חן.

אני מתכבד להזמין לבמה את האוטוביוגרף המפורסם, מר ש. קופריש,
שהאוטוביוגרפיות המרגשות שכתב לעשרות אנשים זכו להצלחה עצומה.
מר קופריש, בבקשה.

[המנחה נופל מהבמה, קופריש עולה]

תודה רבה.

ובכן, מיהו אלי? מיהו האדם שסיפור חייו מרתק אותנו כל-כך,
שהאוטוביוגרפיה שלו, אותה אנו חושפים היום, תרגש עוד דורות
רבים לעתיד לבוא, בשאיפה?

מה הניע סופר מוכשר זה? מדוע לא שמר על סדר כרונולוגי בכתביו?
מדוע השמיט לבלי הזכר תקופות ארוכות להפליא מחייו, בניגוד לכל
היגיון? למה האוטוביוגרפיה שלו נראית לרוב כמו סתם פרוזה,
במקרה הטוב?

אלי הוא אדם כמונו. אחד משלנו. אלי הוא האני הישראלי, התגלמות
הישראליות המודרנית, אפילו הפוסט-מודרנית. כל אחד מאתנו הוא
אלי. כולנו - כמוהו - נולדנו, גדלנו, התאהבנו, רצינו הרבה
דברים, השגנו מעט ונורינו בחזה בידי חסילון ענק. ואולי בזה
טמון סוד הקסם שלו.

רבים יגידו שאלי הוא שרלטן. אני עצמי הצעתי, בזמנו, את הכינוי
"חנטריש בריבוע". יש שיוסיפו עוד שהוא קשקשן, משעמם, טרחני,
מיותר, גרפומן, אהבל. אבל הרשו לי לשאול אתכם - האין אנו
חורצים משפט שלא בצדק? האם, באומרנו זאת, איננו אומרים יותר על
עצמנו מאשר על אלי? הרי כולנו, בשלב זה או אחר, כתבנו בשביל
כסף, ואין צורך להזכיר כי לא כולם מוכשרים כמוני. בוודאי אין
זו סיבה להתעמר באלי, שיצירתו פרצה מתוכו בכוח
בלתי-ניתן-לעצירה, כתנועת-מעיים אדירה. יש בו יותר משהעין רואה
ומשהנייר סובל. כן, אלי הוא אחד מאתנו, אבל הוא יחיד ומיוחד.

מבחינה ספרותית האוטוביוגרפיה של אלי היא, כמובן, כשלון מרהיב
בטוטאליותו, התולעת שבדובדבן. אבל אסור לנו לחטוא בהסתכלות צרה
מדי. את הסאגה של אלי יש לבחון במבט היסטורי רחב. השלכותיה
אינן רק ספרותיות אלא גם חברתיות, צבאיות, כלכליות ובעיקר -
אנושיות. יאמרו מה שיאמרו מבקרים - אלי כתב מהלב, ואת זה אף
אחד לא יכול לקחת ממנו, בכפוף לתנאי החוזה.

הייתי שמח להישאר ולנתח לפניכם את היצירה הייחודית הזאת, אבל
יש לי בר-מצווה בבת-ים עוד שעה. אם כן, ללא הקדמות נוספות -
הרי היא לפניכם, מוגשת במלואה ללא קיצורים וצנזורה,
האוטוביוגרפיה של אלי.

[קופריש יורד מהבמה, חותם על תמונה, מנשק תינוקות]





האוטוביוגרפיה של אלי, חלק א': הסוף של אלי

"יש לך סרטן," אמר לי הדוקטור בפנים חתומות.
"לא יכול להיות!" השבתי, "כבר?!"
עוקב אחרי מבטו, סבתי לאחור. המלצר הערבי התקרב אל שולחננו,
נושא בידו את מנת הסרטן השלוק שהזמנתי לפני דקה וחצי בלבד.
"לא יכולת לפחות לשים אותו על צלחת?" שאלתי, מזועזע.
"ומי ינקה, אתה?" השיב, מטיח את השרץ על השולחן לפניי.
"פשוט תתעלם ממנו," יעץ לי הדוקטור, ולא הבנתי אם הוא מתכוון
למלצר או דווקא לסרטן, כי למרות המהירות בה הגיע אליי, ניכר בו
שהמתין זמן רב להזדמנות.

היה זה ערבו של יום שישי קריר של אוגוסט. רוח קלה צייצה בין
עלי העצים במרפסת המסעדה, וציפורים נשבו מעדנות. ישבנו, אנוכי
וחברי הגולה האלג'ירי, הדוקטור עריף מלאדה, במסעדת פירות הים
החביבה עלינו "וויבערשטיין ובניו ייעוץ פיננסי בע"מ, אל
תשאלו", ושוחחנו על ספרו האחרון של הדוקטור.

עריף מלאדה הוא דוקטור למדעי האטמוספירה, אדם מבריק לכל הדעות,
שהאגדה מספרת שכבר בגיל שנתיים אמרה עליו אמו "הוא עוד יגיע
רחוק". במהלך עבודתו האקדמית העלה עריף השערה נועזת וחדשנית,
המבוססת על ניסויים ותיאוריות מתמטיות מהשורה הראשונה, ומייד
אחר כך גילה שהייתה לו טעות בחישובים. אבל קצת אחרי זה הוא
גילה משהו עוד יותר מדהים. ריכוז החמצן באטמוספירה עומד לקראת
ירידה בקצב שלא-יאומן, ואם לא ייעשה משהו מייד לא יוותר חמצן
כלל, וזה יהיה סוף החיים עלי אדמות. את ממצאיו כתב בחיפזון
בספר והוציא אותו לאור באופן פרטי, תוך השקעת כל כספו, כדי
לחסוך זמן יקר. לרוע המזל, הספר לא זכה לשום הכרה ממסדית וגם
נחל כישלון כלכלי צורב, וכל זאת בשל השם שבחר עריף (ששליטתו
בשפה העברית לא הייתה מושלמת) לספרו: "שתחנקו כולכם".

רק בזכות נחישותו היוצאת-מן-הכלל התאושש עריף מהמכות שניחתו
עליו לאחר פרסום הספר, וברגע שהצליח לעמוד שוב על רגליו וחזר
למצבו הקודם, וגם מהבחינה הכלכלית, הדפיס חוברת צנועה בכמה
עשרות עותקים. בחוברת זו הסביר בקצרה את ממצאיו, תיאר את
נסיבות כשלון ספרו ואף הוכיח מתמטית כי כעת באמת מאוחר מכדי
לפעול ותוך חמישים שנה לא יהיה יותר חמצן. למוד ניסיון-העבר,
השקיע עריף הפעם זמן רב במחשבה על הכותרת לחוברת זו, ולבסוף
מצא כותרת שנראתה בעיניו נאה והולמת ביותר: "שתחנקו כולכם".

"...של סקאלה לוגריתמית, דלתה-אי גאוסיאני, ואז הדטרמיננטה של
המדומה נותנת מקסימום ברדיאן נקודה ארבע, שני סדרי גודל פחות
מהקונבולוציה של הווקטור שהזכרתי. ברור?" הסביר הדוקטור את
משנתו המתמטית.
"כשמש," הפרתי דיבר.  
"יופי," שמח הדוקטור, שילב את ידיו מאחורי ראשו ונשען לאחור,
פולט עננת עשן קטנה, וזה היה מוזר מאד כי הוא בכלל לא מעשן.
הוא הסב מבטו אל פתח המסעדה, בו עברה באותו רגע חבורה של
קטקטים.
"אף פעם לא ראיתי עוד כמותם זאטוטים," העיר.
"קינוח, מר מלאדה?" התפרץ לשיחתנו המלצר הערבי.
"אנא עריף," השיב הדוקטור "שו אסמק?"
"איסמי יהוד", השיב המלצר, "סהייתי עובד אסלו בעם, היה קורא
אותי בסם בסאם".
"אז בבקשה, בסם בסאם, תביא קפה ובקלאווה גם" חרז הדוקטור.
"אין בעיה, מטומטם" השיב בסאם, אך את המילה האחרונה מלמל בשקט,
שהדוקטור לא ישמע.
"הוא קרא לך מטומטם," הלשנתי.
המלצר פנה לעברי בשטנה. "בקלאווה גם בסבילך?" שאל.
"בשמחה, למה לא?"
"כי סה מלא תולעים"
"יש לכם משהו אחר?" חקרתי.
"לא בבקלאווה, אבל יס לנו עוגה עם סבובונים".
"רק קפה, תודה".
"קמסן," סינן המלצר ופנה ללכת, אך בדיוק באותו רגע נשמע קול
ירייה מהמטבח.

דממה מוחלטת נחתה באחת על המסעדה כולה. בסאם הסתכל לכיוון
המטבח, ואז הסתכל על דוקטור מלאדה, ואז עליי. אני הסתכלתי על
בסאם ואז על הדוקטור. הדוקטור הסתכל עליי ועל בסאם ביחד (הוא
קצת פוזל), ואז על החסילון בצלחתו. הוא נראה מבולבל מעט.
לדוקטור, לעומתו, לא היו שום היסוסים. הוא טפח בשתי ידיו על
השולחן. "טוב," אמר בהחלטיות "הרי מישהו צריך לקום ולעשות
משהו".

עוד שנייה עברה. "אתה צודק," נאנחתי וקמתי, "בסאם, גש למטבח
ותראה מה קורה שם". בסאם, בהבעה מפוחדת מעט ובצעד מהוסס, התחיל
ללכת לכיוון המטבח.
"חכה!" תפסתי אותו בידו לפני שהתרחק "אל תלך בידיים ריקות! קח
את זה" והושטתי לו את הסרטן השלוק המגעיל. בסאם נטל את הסרטן
בהכרת-תודה (אני חושב - לא הסתכלתי על הפנים שלו), והמשיך
ללכת. בהיותו בחצי הדרך, נפרצה דלת העץ של המטבח מבפנים בבעיטה
אדירה. מאחוריה, עם נפול השברים והאבק, הופיע חסילון עצום,
כקומת-אדם גובהו, רק יותר גבוה. מחושיו נעו בתנועה מעגלית,
מאיימת, ובכמה מרגליו החזיק תת-מקלע מסוג נפוץ.

"איי אם דה קינג אוף דה שרימפס!" צרח בקול דק, מימי "יו וויל
אול בי מיי סלייבס! רזיסטנס איז פיוטייל!"

"אני לא מדבר סרפתית," התנצל בסאם "מה אמרת?"

בעוד החסילון הענק מפנה את מבטו ונשקו אל בסאם, ניצלתי את
ההזדמנות והצנעתי בעזרת מפית את החסילון שעל צלחתו של הדוקטור.
עריף עצמו חמק בזהירות מכיסאו והיה עושה דרכו באיגוף גדול אל
מאחורי חסילון-העל. בראותי זאת, עלתה במוחי תוכנית גאונית.

"עריף, יש לי רעיון!" צעקתי לו "אני אסיח את דעתו של השרימפ,
ואתה תתגנב מאחוריו עם איזה כיסא ותיתן לו בראש! בסדר? שמעת
אותי, עריף? עריף! מה אתה מתחבא שם, תענה לי!".

עריף צץ ועלה באיטיות ממחבואו מאחורי אחד השולחנות, בהבעה
רותחת וזועמת ביותר (הוא תמיד היה טיפוס כעסני במקצת, אם תשאלו
אותי). הוא נופף באגרופו לעברי.

"חתיכת מטומטם!" צרח "הרסת לי את האמבוש!".

עד היום אני לא יכול שלא לתמוה, זאת אומרת אני תמה, איך אדם
חכם ורציונלי כמו דוקטור מלאדה חשף את עצמו בצורה מבישה כל-כך.
יהיה אשר יהיה ההסבר, בשל הזעקה חסרת האחריות הזאת הפנה מייד
החסילון הענק את תשומת ליבו החמושה אל הדוקטור.

"אר יו טולקינג טו מי?" שאל בנון-שלנטיות צינית, מחושבת-לעילא,
שרק יצורי הים מסוגלים להפיקה.

"טוקינג," לחש מישהו מהסועדים.

הדוקטור קפא על מקומו, מביט על החסילון. רק טיפות זעה קרה
שבצבצו על מצחו הסגירו את המתח העצום בו היה שרוי. שתבינו, אני
לא אדם סנטימנטלי. לרוב אני אפילו ציני למדי. אך בהתבונני בו
כך, עומד לבדו מול מוות כמעט וודאי, לא יכלה שלא לעבור בראשי
המחשבה, שככה בפרופיל הוא נראה קצת דומה לברווז.

"האבלה אספניולה?" שאל הדוקטור כדי להרוויח זמן.

אילו היה לחסילון מבנה אנטומי מתאים, אין ספק שהיה מרים גבה
ומעקם את פיו בזלזול. מבטו הקר וקנה העוזי שלו המשיכו להתמקד
בדוקטור, ושוב השתרר שקט מחריד, שנמשך מה שנראה כדקות ארוכות,
אך בעצם היה דקות קצרות, אבל הרבה. למרבה הפתיעה, היה זה דווקא
החסילון שנשבר ראשון.

"לא הרבה," הודה, "רק מוצ'ס גרסיאס וקה סרה סרה"

"כן, סה רע, סה רע מאד לעסקים" ציין בסאם בהיסח הדעת.
תשומת-ליבו שלו הייתה נתונה כעת ללקוחות שהיו חומקים
טיפין-טיפין מן המסעדה ללא השאר טיפ, אפילו טיפטיפון.
"רע לעסקים?!" התפרץ החסילון בתסכול "ואתה חושב שלי זה קל? אתה
יודע כמה זמן לקח לי לארגן את העוזי הזה? ומכל המקומות בעולם,
איפה נפלתי? במסעדה דבילית שמגישה שרימפ ובקלאווה! ואפילו פה
אף אחד לא לוקח אותי ברצינות!" הוא החל לבכות.
"אל תבכה, אינסאללה יהיה בסדר" ריחם עליו בסאם. "רוסה בקלאווה
על חסבון הבית?".
"דווקא הפחדת אותי מאוד בהתחלה," תרמתי את תרומתי, "בחיי".
גם הדוקטור הגיב ברגישותו האופיינית - הוא הורה באצבעו על רקתו
הימנית בתנועות סיבוביות, תוך כדי פזילה מכוונת. החסילון הפסיק
להתייפח וניגב את דמעותיו בעזרת ניצרת העוזי, מעביר אגב כך
לבודדת, אוטומט, בודדת, נצור וחוזר חלילה. הייתה לי תחושה
שמשהו רע עומד לקרות.

"דרך אגב, סלא תחסבו ססחכתי, אתם סניכם לא סילמתם עדיין" אמר
בסאם לי ולדוקטור.

"אה, למי אכפת," נאנח החסילון ("לי," השיב בסאם, אבל למי
אכפת), "ממילא עוד חמישים שנה כל החמצן שבאטמוספירה ייגמר
וכולנו נמות בחנק. קראתי את זה באיזה ספר פעם, לא זוכר איך
קוראים לו".

דוקטור עריף מלאדה, הגאון הלא-מוערך, זקף את אוזניו. אישוניו
התרחבו, קצב פעימות ליבו הואץ ועורו הגיב גלוואנית. פניו עטו
מין הבעה שמחה, שצמחה והפכה במהירות לחיוך חצי מטורף, חצי
פסיכי. "שתחנקו כולכם!" צרח באושר.

"אמא שלך, יא מאנייק!" צרח עליו בחזרה החסילון הזועם וסחט את
ההדק. כמובן, ברוב עצביו הוא שכח לכוון אל הדוקטור, ואני הייתי
באותו רגע מול הקנה - ואז קרה הדבר המדהים ביותר. הכדורים פשוט
עברו דרכי, כאילו לא הייתי שם בכלל! אך לרוע מזלי דווקא כן
הייתי שם, והכדורים הותירו אחריהם נזק ניכר. אני זוכר שראייתי
נהייתה מטושטשת, והיה לי מין כאב עז ומוזר בחזה, כאילו מישהו
רוקן עליי צרור מעוזי. אז החשיך הכל, והתמוטטתי על הרצפה
המזוהמת של המסעדה. בעודי נסחף לעולם של דממה וחוסר הכרה,
הספקתי לשמוע עוד מילה אחרונה אחת: "אופס".

זהו, בערך, סוף הסיפור. את החסילון הענק ייסרו רגשות אשמה
ללא-נשוא בשל התקרית, ובסופו-של-דבר הלך ללמוד באיזה קורס
פנג-שוי וכיום הוא מוכר מוצרי קוסמטיקה מדלת לדלת. עריף מלאדה,
שדעתו נשתבשה עליו קמעה, עבר לגור בעיירת פיתוח דרומית, שם הוא
חי על סטייקים וצ'יפס ואוכל רק לחם ושעועית מקופסאות. אילו היו
לו חברים בוודאי היו יודעים לספר כי כל לילה, בחשאי, הוא מתאמן
בלעצור את הנשימה לכמה שיותר זמן.

ומה איתי? כמובן, אני לא מת, אחרת לא הייתי יכול לכתוב את זה,
נכון? תחשבו קצת בהיגיון. בסאם הוא האחראי לכך. "אתה לא מת לי
עד שתסלם, הבנת?" התעקש. ועד עצם היום הזה, מדי שבוע בשבועו,
אני מבקר במסעדת השרצים. "נו כבר, מתי תסלם?" שואל אותי בסאם
מונוטונית, ואני עונה לו בשנינות "אתה יודע שאני מת לשלם לך".
זה מצחיק אותו כל פעם מחדש, בגלל שהוא קצת סנילי.

אה, כן. אלי זה אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבא שלך
ערוםכו?

שקרן פתולוגי


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/02 9:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צמרון צף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה