אומרים שיש כאלה שהם אנושיים. שהם לא עם חרא. שלא כולם חלאות.
שלא כולם זבל. שלחלקם היו חיים קשים מאד וזה מה שמביא אותם
להתנהג כך כלפינו. ואני רוצה להאמין בכך, באמת רוצה, אבל זה
קשה. בכל הסרטים רואים שיש כאלה שהם בסדר, שאפשר אפילו לחיות
אתם בשלום, לפעמים. אבל מצד שני זה סרט, זה לא אמיתי. זה כמו
להאמין בסיפורי פיות. אני לא יודעת שיש כאלה, אני פשוט מאמינה
וזה קשה כי אף פעם לא נתקלתי באחד כזה. אומרים שיש כאלה
שיכולים להיות חברים טובים. אבל זה נעשה יותר ויותר קשה להאמין
שהם קיימים. אחרי כל הרוע שהם עושים וכל הכאב שהם גורמים.
לוקחים אימהות מילדיהם. גודעים חיים שרק החלו. וגם אם הם
קיימים נורמלים ביניהם. הם רחוקים מיליוני שנות אור מחיי. כל
אחד כזה עלול להיות סכנה פוטנציאלית. מחבל בתחפושת. קצת קשה
לכן להאמין שיש כאלה שאפשר לסמוך עליהם. אני יודעת שאני צריכה
להיות מציאותית הבעיה היא שאני לא יודעת מה המציאות. אולי פשוט
צריך לוותר. אולי מה שאני מאמינה בו לא קיים. אולי אני לא
ראויה למה שאנשים אחרים רואים כמובן מאליו. אולי לאלוהים יש
תוכניות אחרות בשבילי. אולי הייתי צריכה להבין את הרמז לפני
שנים. ואולי לא, אולי יש עוד תיקווה. אולי יש עוד גברים שהם גם
בני אדם.