ומה עושים כשנגמרות המילים?
מנסים להוציא קול אך השפתיים זזות ושום קול לא נשמע...
והפה נפער, כאילו היה רוצה לבלוע או להקיא מילה אחת או
שתיים... אך שום דבר לא נשמע.
והגרון מתאמץ למתוח את מיתרי הקול שכבר קרועים... עומדים להם
כמו נטיפים וזקיפים... קשר שנוצר במליוני שנים אך עדיין לא
נוגע...
ושום דבר לא נשמע...
הגוף מתאדם מבפנים, העיניים מתקמצות, כאילו נחלצו לעזרת הפה
האילם...
שמנסה בכל כוחו להשמיע צליל ולו הדקיק והחלש ביותר...
אך שום דבר לא נשמע...
דומם הוא ודומם האויר שנאפף סביב הגוף.
הבל פה אשר לא יפגש אף פעם עם אויר העולם...
ושום דבר לא נשמע...

וכאן, כאשר נדמה כי נגמרות המילים, כאשר דומה כי לא יצליחו
שפתותיך להשתרבב לכדי תנועות קטנות שיוצרות בפשטות שלוש
מילים,
שאין מוחך מעלה בדעתו כי יוכל הוא להשכיל ולהבין כי צירוף
אותיות זה נחצב בפסים עמוקים בגב הפה וכל דפנותיו והלשון...
תמיד היה מתחכך בבשרך, מחכה לתורו המיוחל, תמיד עמד וחיכה
לרשות... שלא תבוא.

כאן, כאשר חלקיקי האבק מסביב לוחשים במרץ קודר את אשר עוצרות
השיניים...

כאן, שולחת אות אחת את ידה החשופה ומבצבצת מבין החריצים...
כאן, גולשת לה אות אחרת, מלווה בניקוד מתוך השפתיים...
כאן, תופסת אות האוי ברגליה של אות אחרת  ונחלצת מתוך מלתעות
החניכיים לכדי מילה שלמה.
כאן, מתאגדות אותיות בקצה הלשון לריצה, לעבר דלתות הפה
הסגורות.
וכאן, בכל כוחן... מפרידות ביניהן ובוקעות מתוכן כמילה שניה.
שתי המילים העומדות בשיא רעננותן, ניגשות, מהוססות אל המילה
השלישית שמתחבאת בין נבכי הבשר... ובמאמץ רב קורעות אותה
מאחיזתה הנואשת ושולפות אותה החוצה...




"אה, כן?... טוב תראי, אני לא ממש בעניין..."