יום שבת 26 ינואר 02
הדף הלבן ניצב מולי, כביכול מחכה שאכתוב עליו את מלותיי.
אני מרגישה צורך עז לספר את הסיפור, סיפור שכבר זמן רב אני
מחכה לספר אותו. אני מתלבטת כיצד עליי להתחיל , או בכלל מתי ..
הרי כדי לספר את סיפור חייו של אדם צריך הרבה יותר מאשר דפים
ריקים ועט מוצלח.
אני מניחה שכדאי להתחיל לפני יותר משנה .. בחופש הגדול הראשון
בחיי.
אומנם הוא לא היה הראשון, אך הוא היה הראשון שבאמת נהניתי בו
.. אז הכרתי את אהבתי הראשונה.. דמעות מציפות לפתע את עיניי.
הזיכרון, מתוק ככל שיהיה- עדיין כואב לי .. אני מניחה שפשוט
אני טיפוס רגיש אחרת אני לא מצליחה להבין למה אחרי כל הזמן
שחלף זה עדיין פוגע.
אולי הייתה זו ההשפלה שבמילים האלו שהתרגלתי לשמוע ..? או עצם
הבושה שזה קרה שוב ..? שהמזל נטש אותי לטובת אדם אחר..
אך הייתה זו בעצם רק תחילתה של תקופה נוראית. זה לא היה רק
אותו אדם מקסים שנעלם, היה עוד יותר מכך. הייתה זו ההטרדה
הנוראית שהגיעה אחריו, והנטישה של מי שחשבתי שהיו חבריי הטובים
ביותר.
במהלך התקופה הנוראית הזו, הכרתי את האדם שהסב לי את האושר הרב
ביותר מזה זמן רב - חברתי הטובה ביותר. אני לא יודעת למה היא
רצתה להיות איתי בקשר, עם אדם דכאוני ועצוב כל כך , אבל אני
מעריכה אותה על כך יותר מהכל.
שתינו היינו בודדות באותה תקופה, וחוץ מאחת והשנייה לא היה לנו
דבר.
אך למרות הכל הייתה זו תקופה מאושרת, שגרמה לי לקצת שלווה
בחיים.
בסופה של שנה זו, שכיום נדמה לי שחלפה ברגע, הכרתי אותו.
בתחילה הוא נראה לי הטיפוס המתאים לי, זה שחיפשתי אותו כדי
שיציל אותי ממעמקי נשמתי החשוכה . בילינו יחדיו ימים שלמים,
בניסיון להקל עליי.
איש חכם אמר פעם : "שלמות = אהבה + הסכמת הורים. הורים הורסים
אהבה."
עכשיו אני לא חושבת שהם הרסו את האהבה, ולמרות הכאב הרב שאני
חשה= אני יודעת שהם עשו את הדבר הנכון ביותר עבורי.
הוא היה שונה, שונה מדיי .. ולעולם לא יכל להתאים לעולם שלי..
בדיוק כפי שאני לעולם לא יכלתי להתאים לעולם שלו. במשך תקופה
ארוכה ניסינו לגשר על הפער בינינו, אבל לבסוף נכנעתי לגורל.
אולי הייתה זו טעות, גם היום אני אינני יודעת, אך לפחות קיבלתי
את השלווה שלי בחזרה.
המאבקים האלה, בו ובהורים שלי הביאו אותי לגבול טירוף. כמעט
ועשיתי דברים מטופשים שהייתי מצטערת עליהם בסופו של דבר .. זו
הייתה תקופה מתוקה- חמוצה .. אך אני לא יכולה להגדיר מה היא
הייתה יותר. אני רוצה לזכור אותו כמי שהציל אותי מהחומות
שהקיפו אותי סביב סביב, אך לא יודעת אם אוכל לעשות זאת.
כמובן שזה נגמר רע .. כי הדברים הכי יפים נגמרים הכי נורא ..
אני מתגעגעת אליו כמו שלא התגעגעתי זמן רב.. בוכה, כי כבר לא
יודעת יותר מה אני עושה לעצמי.
יש כאלה שאומרים שאני סתם מתעללת בעצמי עכשיו, מנסה לראות עד
כמה אני אצליח להכאיב לעצמי .. לפחות זה מה שהוא אומר.
הוא גורם לי לחוש חסרת אונים עכשיו, חסרת אונים מולו. הוא מוצא
את הדרכים שלו להכאיב לי, לפגוע בי ואני ניצבת ממול, לא מסוגלת
להשיב מלחמה,אולי פשוט לא רוצה בכך, הרי לא נלחמים במי
שאוהבים.
מוזר .. הוא פגע בי כל כך ואיני מסוגלת להשיב לו .. בעבר זה
נראה לי כל כך קל להשיב מלחמה, להראות להם שלמרות הכל אני
ממשיכה הלאה בלעדיהם .. אולי פשוט אני השתניתי. אינני הילדה
שהייתה פעם . אני לא מאמינה שמלחמות יעזרו לי בדרך כלשהי..
בסופו של דבר אין דבר כזה מנצח ומפסיד, כי שני הצדדים יוצאים
פגועים.. רוצים או לא רוצים.
בזמן שהייתי עמו, הכרתי אדם חדש.. אדם שלא הכרתי קודם. חשבתי
שאוכל להתעלם מהרגשות, לשכוח את הכאב ולהיות עמו. כעת, לאחר
שחלקתי עמו את הדברים האינטימיים בחיי אני יודעת שיחלוף זמן רב
עד שאשכח את הכאב.
אני מרגישה מושפלת, כאילו מכרתי את עצמי לאחר, כשלבי אינו שלם
עם מה שעבר עליו. אני מודה בכך, הלב שבור ויחלוף עוד זמן רב עד
שהוא יחזור להיות שלם כפי שהיה כשהכרתי אותו.
אני לא יודעת מי מהם אני רוצה .. או מה בכלל אני רוצה לעשות ..
מרגישה אבודה בין שני עולמות, נחנקת עוד רגע מהמרדף המטורף
הזה.
אני יודעת שאני רוצה אותו, שאני צריכה אותו .. אבל לא מסוגלת
לעשות דבר.
כשהוא נישק אותי חשתי הנאה שלמה, אולם מספר דקות מאוחר יותר
הגיעו ייסורי המצפון איך יכולתי לעשות דבר כזה לעצמי .. איך
יכלתי לעשות לו דבר כזה ..
לפני כה מעט זמן הוא ביקש ממני שלמען אושרי אלך להיות עם אחר
ואני עשיתי כך.. חוץ מטמאה אני לא מסוגלת להגדיר את עצמי ..
אולי פשוט אין דרך אחרת..
אני רוצה להאמין שאני אתגבר, שהלב יתחבר והכל יחזור להיות כפי
שהיה .. השאלה היחידה שנותרה עמי האם הוא יסכים לחכות .. האם
הוא יבין ..
אני רוצה להאמין שכן, השאלה היא כמה זמן הוא ייתן לי .. הרי
הדרך שאאלץ לעבור ארוכה ומסובכת .. לא קל לאחות לב שבור.
צפיתי היום בשמש השוקעת, כיצד היא מלטפת את פניי האופק.. חובקת
אותו בין קרניה.. זה הזכיר לי את הימים הארוכים שביליתי אתו
רחוק מכאן .. מתכננים יחדיו תוכניות לעתיד, שקועים באהבתנו
שנדמה היה שלעולם לא תחדל..
אני לא חושבת שנשאר עוד הרבה לומר.. אבל את הצוואה שלי לכל
אותם אוהבים הייתי רוצה לפרסם : לא תמיד האושר נמשך לנצח ..
הכאב הכי גדול מגיע מהמחשבה שכך יהיה ..
אולי אני סתם פסימית, אבל מהדברים שעברתי בחיי למדתי את
השיעורים הכי חשובים, ששום אדם אחר לא היה יכול ללמוד אותם
עבורי.
"לעולם לא מאוחר מדיי. גם את הדברים הנדושים ביותר אפשר לעשות
בדרך המקורית ביותר. בריאות, תקווה ושמחת חיים מביאים אהבה
ואושר. לכל אחד מאתנו יש כוכב זוהר, השומר מלמעלה."
ולמרות כל הכאב שאני חשה, חשתי ואני מניחה שעוד אחוש, אני
יודעת שהכל נעשה לטובה, הרי בסופו של דבר, כולנו נפגש באותו
המקום.