רחוב האפרסק בשכונה שלנו הוא רחוב צדדי ושקט, שמורכב משורה של
בתים חד-קומתיים. הבתים האלה עומדים רק מצד אחד של הרחוב,
ובגלל זה כל המספרים שלהם הם זוגיים. בצד השני של הרחוב, מול
שורת הבתים, יש גינה גדולה עם מדשאות ומתקני משחקים לילדי
השכונה, שאף פעם לא מרעישים בין שתיים לארבע. אם מישהו יבדוק
במילון אבן-שושן את הערך "פסטורלי", הוא בוודאי ימצא שם תמונה
של הרחוב הקטן הזה. דדי קאופמן גר ברחוב האפרסק 6 מאז שהוא
זוכר את עצמו. כל החיים שלו הוא גר באותו הבית. מיותר לציין
שהוא מכיר כל קיר, כל בלטה וכל סדק עד המילימטר האחרון.

מצד ימין, באפרסק 4, גרה בעשרים השנים האחרונות משפחת מלאכי.
דדי הכיר את הבן שלהם, ליאור, בגנון של רותי כשהם היו בני
ארבע, ומאז הם לא נפרדו כמעט לרגע. החברים הכי טובים. דדי הכיר
את הבלטות באפרסק 4 כמו שהוא הכיר את הבלטות שלו וגם לליאור
היו יחסים מצויינים וממושכים עם הבלטות של משפחת קאופמן. בחיוג
המקוצר של הפלאפון היה כל אחד מהם רשום ראשון אצל השני, אפילו
לפני המשפחה. כשהם קראו אחד לשני "אחי", זה לא היה סלנג, זו
היתה הכוונה האמיתית.
בגן חובה כבר היתה להם "מאפיה" משלהם והם שלטו על שאר הילדים
ביד חזקה. את כל היסודי הם בילו באותן הכיתות, מא'2 ועד ח'2.
בכיתה ח' ליאור נבחר לראשות מועצת התלמידים של בית הספר ודדי
נבחר לסגן שלו. עד היום זוכרים בבית הספר הזה, איך המנהל לא
היה ממש מרוצה מזה שלראש המועצה היה עגיל באוזן ולסגן שלו היתה
צמה. זה מה שהרגיז מנהלים באותה תקופה. לא כמו היום, כשילדים
בכיתה ז' מסתובבים עם פירסינג בגבה ולחלק מהמורים יש קעקוע.
גם לתיכון המשיכו דדי וליאור ביחד ובאותן הכיתות. בכיתה ט',
כשהמורה לאנגלית לא הסכימה להאריך לאחד התלמידים החלשים את זמן
הבחינה, הם אירגנו שביתה של הכיתה ושל השכבה כולה, עד שהמורה
וההנהלה נכנעו לדרישות ונתנו לאותו תלמיד זמן מספיק. ככה הם
ביססו את מעמדם גם אצל התלמידים וגם אצל המורים. אף אחד לא העז
להתעסק איתם.
את החברה הראשונה של דדי הכירה לו החברה של ליאור, ולאורך
תקופה מסויימת - עד שליאור נפרד מהחברה שלו - הם היו רביעייה
צמודה, שבילתה כל הזמן ביחד. במחשבה שנייה, אולי זה מה שהפריע
לחברה של ליאור ובסופו של דבר גרם לה לעזוב אותו.
לקראת סוף השביעית ליאור עבר טסט במכה שנייה וחודשיים אחריו
עבר דדי בטסט הראשון. מכיוון שהם היו מהראשונים במחזור שקיבלו
רישיון, הם אירגנו הסעות לתלמידים שהתקשו להגיע לתיכון בזמן.
כל בוקר מישהו מהם קם מוקדם ויצא לאסוף ארבעה תלמידים. שניהם
נורא נהנו מהנהיגה בשעות האלה של הבוקר.
ליאור קיבל ראשון צו גיוס. הוא היה נעול על קרבי ורצה ללכת
לסיירת, אבל היה מוכן להתפשר גם על הצנחנים. את כל הערבים
הפנויים שלו הוא בילה בריצות ארוכות ובאימוני כושר. דדי רץ
איתו רק פעם בשבוע בגלל בעיות בברכיים וגם זה עלה לו בדמים.
בחופשת פסח של כיתה י"ב, ליאור מלאכי טס ליוון לנופש עם המשפחה
באחד האיים. בסוף השבוע שם, הוא שכר קטנוע, הרכיב את אחותו
הקטנה ושניהם יצאו לסיור קצר לכיוון השוק. מונית יוונית, שסטתה
ללא סיבה נראית לעין מהנתיב, התנגשה בקטנוע. הם הובהלו חזרה
לארץ במטוס אמבולנס מיוחד, שנשכר בעזרת אבא של דדי. האחות
הקטנה נפצעה קל, אבל ליאור כבר היה מחוסר הכרה כשהגיע לבית
החולים. הוא שכב במיטה בלי שמץ קל שיזכיר את ליאור מלאכי הנמרץ
ומלא החיים. דדי לא זז ממנו לרגע. ניתן היה לראות, שעם כל
נשימה שליאור איבד, דדי איבד חלק מנשמתו שלו. אחרי שבוע של
דעיכה איטית, ליאור החליט שכנראה הגיע הזמן לסיים את תפקידו
בין החיים. דדי החליט, שנכון לעכשיו הוא ימשיך.
המוני אנשים הגיעו ללווייה של ליאור מלאכי. דדי נתן הספד שקרע
לכולם את הלב, וגם ציניקנים גדולים כמוני לא נשארו עם עיניים
יבשות. באפרסק מספר 4 המשיכה לגור משפחת מלאכי, אבל הבית היה
בעצם ריק.

ברחוב האפרסק 8, משמאל למשפחת קאופמן, גר עד לפני כמה זמן הזוג
הצעיר אסף וסיגל סירקין. סיגל היתה חברת ילדות של ענת, אחות של
דדי, עוד מהזמן שהיא גרה שם עם ההורים שלה. סיגל היתה בת יחידה
והיא התייחסה לדדי כאילו היה אחיה הקטן. את השיחה הרצינית
הראשונה על בנות, למשל, דדי ניהל איתה ולא עם ענת.
ענת וסיגל גדלו כמו תאומות לכל דבר. זה התחיל מזה שהאימהות
שלהן, שגם הן היו חברות, נכנסו להיריון כמעט באותו זמן וילדו
אותן באותו חדר של בית החולים בהפרש של שבוע וחצי.
הן חלקו את אותה מערכת בגדים ואת אותם זוגות נעליים. האימהות
ידעו שברגע שאחת מהן קונה לבת שלה פריט לבוש כלשהו, הוא
אוטומטית הופך לרכוש משותף של שתי המשפחות, וזה כולל כביסות
וגיהוצים של הבגדים מהמשפחה השנייה. גם את החזייה הראשונה שלהן
קנו סיגל וענת ביחד, ובשלב מאוחר יותר הן חלקו, כמובן, גם את
ערכות האיפור. בכלל, התיאום ביניהן היה כל כך מושלם, עד שאפילו
את המחזור שלהן הן קיבלו ביחד.
את אסף, סיגל הכירה בשירות הצבאי. הוא היה סג"מ צעיר ומבטיח
שהגיע לבסיס והיא היתה כבר סמלת לפני שחרור. הם התאהבו - עד
כמה שזה נשמע קיטשי וקלישאי - ממבט ראשון. כשענת ראתה אותם
בפעם הראשונה ביחד, היא מיד אמרה שאיך שלא מסתכלים על זה, כתוב
כאן חתונה. גם דדי היה מבסוט מאסף, שכמו סיגל, גם הוא היה בן
יחיד, וכמוה, גם הוא התחיל להתייחס אליו כמו לאח.
סיגל ואסף היו בלי שום ספק הזוג הכי מקסים שיכול להיות. סיגל
מצאה מישהו פרט לענת שהיא מתואמת איתו לחלוטין. הם התחתנו אחרי
שנתיים של חברות, בגינה מול הבתים של רחוב האפרסק, בטקס, שכמו
הנישאים בו, היה חמים ויפהפה. ההורים של סיגל נתנו לזוג במתנה
את הבית שהיה שלהם באפרסק 8, והם עצמם עברו לדירה ברחוב סמוך
בשכונה.
באופן ברור מאליו הפך אסף, כמו סיגל לפניו, לבן בית במשפחת
קאופמן, ששוב אירחה בשמחה ילדים שלא היו שלה.
יום אחד, נסעו סיגל וענת לאחד מסיבובי הקניות המפורסמים שלהן.
כשהן הגיעו לקניון, סיגל הלכה להוציא כסף בבנק שבחוץ, וענת
נכנסה בינתיים פנימה, כדי "לנשום" את מכירות סוף העונה. שתי
דקות אחר כך היה פיצוץ. ענת איבדה את החברה הכי טובה שלה. אסף
איבד את הסיבה לחיות. דדי קאופמן איבד עוד חלק ממה שהיה פעם
הוא. הגינה מול הבתים של רחוב האפרסק נשארה ירוקה.
ללווייה של סיגל לא הלכתי, אבל אמרו לי שאחריה נשארו שלוש
משפחות מרחוב האפרסק ליד הקבר ולא זזו. שלוש שנים עברו מאז.
אני חושב שבמובן מסויים המשפחות האלה עדיין לא זזו משם.

שש שנים עברו מאז שליאור מלאכי נפטר. האזכרות ממשיכות להיות
מפוצצות מאנשים. כולם עוד זוכרים ואוהבים את ליאור. אני לא
אוהב להגיע לשם. בלי קשר לזה שלא היכרתי אותו טוב, אני פשוט
שונא את ההמוניות והצפיפות שהולכת בבית הקברות, עם כל האנשים
מהשכונה הישנה, שאני רואה פעם בשנה ולא הכי סובל אותם. אני
ממשיך להגיע בכל זאת בגלל ההספד ההוא של דדי.
אני לא חושב על ליאור ביומיום, אבל מדי פעם אני חולם עליו. אין
לי מושג למה. כשאני מספר לדדי שחלמתי על ליאור, הוא נורא מקנא.
דדי הפסיק לחלום בתמונות לפני שש שנים והפסיק לחלום בכלל לפני
שלוש שנים, כשלא נשארו לו אחים מחוץ למשפחה.
הבית מצד ימין ריק, כך גם הבית מצד שמאל. ובית מספר 6 יודע
שהתור שלו חייב להגיע, שהדילוג עליו הוא רק מקרי. דדי קאופמן
ממשיך לשבת שם, ברחוב האפרסק הפסטורלי. יושב, סופר את הדקות,
ומחכה.