היא יושבת מולי עם הנשק בידיים, לא בדיוק מכוונת אלי אבל מכאן
אני יכולה לראות את הפנים של הנשק מהחור של הקנה. עוצמת לרגע
את העיניים ומדמיינת לעצמי איך זה יראה.
החדר נהיה חשוך, כדור נפלט, גיצים של אש, מטר של יריות אדומות
מסביב לקליע שנע לכיווני באיטיות. אני יושבת ומסתכלת עליו
באדישות, עם חיוך, בוהה. הכדור מתקרב ואני רואה איך הוא פוגע
בי ובאיזה אזור. הוא מתקרב לאזור החזה, אני יודעת שהכדור הבודד
הזה הולך להרוג אותי ואני לא זזה מהמקום.
כשזה חדר, לא הרגשתי כאב, זה נכנס ופגע בלב, מחק את כל מה שאי
פעם הרגשתי ויצא מאחור, יצר מין תעלה בתוך הגוף שלי, אם מישהו
היה מסתכל הוא היה יכול לראות אותי שם.
שטף של דם. הרגשתי כמו שמרגישים תחת זרם מים חמים. נהיה לי חם,
הראיה הטשטשה והחיוך לא מש לי מהפנים. אני לא יכולה להסביר את
זה, פתאום הייתי רגועה יותר. שלווה יותר. לא יצא לי שום קול
מהגרון ולא שמעתי דבר. הרגשתי טוב מבחינה מסויימת - פעם ראשונה
במקום הזה שאני לא מוצאת סיבה להתעצבן כי אני לא שומעת, אני לא
צריכה לצעוק. באיזשהו שלב כבר לא ראיתי בכלל. החושים שלי מתו.
לא לראות, לא לשמוע ולא להשמע. עדיין היה לי חם. את ההרגשה הזו
לא יכולתי להפסיק, הרגשתי שאני טובעת בבריכה קטנה של מים
רותחים עד שבסופו של דבר, גם חום לא הרגשתי.
הסתכלתי עליהם מלמעלה. ממש כמה מטרים מעליהם, יכולתי לראות,
לשמוע, יכולתי להרגיש פתאום את הכאב בחזה, הכאב שהעלים את
הכל.
זה עשה לי קצת עצוב, לחשוב שאני לא אוכל להשמע יותר, אבל
לעזאזל! למי אכפת?
הנרוונה... זה היה שווה את הכל.