"אני לא מאמינה... זה פשוט לא יכול להיות..."
השעה הייתה קצת אחרי חצות. גל ישבה בוכיה על כסא פלסטיק,
במסדרון בית החולים, מחוץ לחדרה של לינור,חברתה הטובה ביותר,
ששכבה ללא הכרה.
"גל'וש, זה בסדר, היא תהיה בסדר... שמעת מה אמר לנו הרופא".
רון, חברה של גל מזה שלושה חודשים, ניסה להרגיע אותה. הוא
התיישב לידה וחיבק את כתפיה. "אני יודע שאת מוטרדת אבל היא
תהיה בסדר... היא תצא מזה". גל הניחה את ראשה על כתפו של רון
וניגבה את דמעותיה, שהמשיכו וזלגו ללא התחשבות. עיניה כבר היו
אדומות, שכן היא בכתה במשך כל הדרך לבית החולים, מהרגע שיצאו
היא ויוגב מביתה. "אני שמחה שהגעת, אני לא יודעת איך הייתי
מתמודדת בלעדיך", אמרה לרון, שאודם פרח בלחייו. "טוב.. היית
בטח מסתדרת, גם יוגב פה, בכל זאת..."  יוגב ישב על הכסא ממולם,
נע קדימה ואחורה בתנועות קטנות, עיניו לרצפה, שותק. מידי פעם
העיף מבט לעבר דלת החדר, שנותרה סגורה מאז שהרופא יצא. רון
הביט בו ואז בגל. "למרות שהוא בעצמו צריך קצת חיזוק..."
"היי, אחי, מה אתך? נראה לי שלא אמרת מילה מאז שהגעת. אתה
בסדר?"
יוגב לא ענה. לפתע גל התפרצה. "מה אתך, רון?! לפני פחות משעה
נודע לו שחברה שלו כמעט מתה ואתה רוצה שהוא יהיה בסדר? השתגעת
או מה? הוא לא יודע מה לחשוב קודם ואתה רוצה שהוא יהיה בסדר
וידבר אתך בעליצות?" היא ממש צעקה עליו. רון בחיים לא ראה אותה
ככה, עיניה דולקות בזעם, ממש רושפות אש. אבל רון ידע. הוא ידע
שהיא מוציאה עליו את כל התסכולים שלה, את כל החששות, את כל
הפחדים שלה. הוא הבין ונתן לה להתפרק. והוא צדק. גל ממש לא
הבינה מה קרה לה פתאום, שהיא ככה איבדה עשתונות, והיא התנצלה.

"לא, גל'וש, באמת שאין לך על מה להתנצל".
"אבל..."
"שום אבל. אין לך וזהו".
גל הביטה ברון. לפתע חיבקה אותו, כמעט חנקה אותו, והם התנשקו.
יוגב הסתכל בהם וגל מייד שחררה. היא לא מתכוונת לגרום לו עוד
סבל, הוא גם ככה על סף התמוטטות עצבים. לפתע קם יוגב ממקומו.
"אני יוצא החוצה", אמר והלך.
הוא היה חייב לנשום קצת אוויר צח, להיות קצת עם עצמו, לחשוב.
לגלגל במוח את כל מה שקרה, לנסות לעכל. רק לפני שעתיים וקצת הם
ישבו ארבעתם בסלון של גל, מולם כוסות קפוצ'ינו גדושות, מדברים,
צוחקים. על מורים, חברים, על החיים. אחרי כמה זמן רון אמר שהוא
מאחר לחזרה, והוא צריך לזוז. לא הרבה אחריו לינור הלכה. אמרה
שהיא חייבת ללכת הביתה, שמחכים לה, בטח דואגים. נשמעה לחוצה
כזאת, מפוחדת. הוא זוכר שהוא הציע לה ליווי והיא סירבה
בחריצות. הוא נשאר שם, עם גל, והם דיברו קצת.
אחרי משהו כמו חצי שעה היה טלפון. גל דיברה כמה דקות ואז אמרה
לו שההורים שלה בדרך וכדאי שיילך, כי זה מאוחר והיא לא רוצה
להסתבך. הוא יצא מהבית, ולא הספיק ללכת שלושה רחובות כשצלצל לו
הפלאפון.
"יוגב, זאת גל. זה בקשר ללינור... משהו קרה... אמא שלי מחכה
לנו בבית החולים. אני בדרך אליך, תקרא למונית". היא נשמעה
היסטרית, דיברה מהר, בקושי הבין מילה. אחרי כמה זמן הוא מצא
עצמו כאן, רון הגיע קצת אחריהם. הוא זוכר איך דאג לה, לא ידע
מה קרה, כבר חשב על הנורא מכל. לא הצליח לדמיין את חייו
בלעדיה. זוכר איך חשב על כמה שהיא יפה כשהיא מחייכת ועל כמה
שהיא...
"יוגב! יוגב, בוא מהר! היא התעוררה, לינור התעוררה!"
רון קטע לו את חוטי המחשבה. הוא נראה נרגש. הוא הלך אחריו
במהירות לחדר של לינור. כשנכנסו גל כבר הייתה שם, עומדת ליד
המיטה. רון נכנס בצהלה, כשאגרופו קמוץ. "אני שמח שאת בסדר, אני
ממש ממש שמח, אבל תגידי לי מי המנוול ואני יכסח אותו!"
יוגב נעמד ליד רון. "הי, חמודה שלי", הוא התכופף ונישק אותה,
"דאגתי לך נורא. לא ידעתי מה קורה".
"כן, כולנו דאגנו לך. אבל תגידי, מי המניאק הזה שהרים עלייך
יד?"
לינור חייכה. "יוגב, זה בסדר אם אני אדבר איתך אחר-כך? אני
פשוט ממש צריכה לדבר לבד עם גל".
"כן, אני מבין. רון, בוא, נחכה בחוץ".
שניהם יצאו והתיישבו. חיכו חסרי סבלנות שגל תצא ותעדכן אותם.
אבל גל, כאילו בכוונה, לא יצאה. הדקות עברו במהירות. הם כבר
רצו להיכנס לבדוק מה קורה כשהיא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא
עשתה צעד והתמוטטה על הרצפה. "גל'וש, את בסדר?" רון היה לחוץ.
"לקרוא למישהו שיטפל בך? רופא, אחות?"
היא בקושי הצליחה לסמן בראשה לאות שלילה. לא, היא לא הייתה
צריכה מישהו שיטפל בה. היא הייתה צריכה מישהו שיעיר אותה.
מישהו שיגיד לה שהיא חולמת. או לפחות מישהו שיגיד לה שלינור
שיקרה לה, שלינור דמיינה, שהיא עצמה מדמיינת. אבל אף אחד כזה
לא בא לעזור לה. והיא ישבה שם, מסרבת להאמין למה שאוזניה הרגע
שמעו מפי חברתה הטובה ביותר. לא, זה לא יכול להיות שהאדם
הזה... האדם שלחץ את ידה שלה פעמים כה רבות, האדם שדיברה אתו,
צחקה אתו, אפילו חיבקה אותו בידידות...
גל פשוט לא האמינה שהאדם הזה שרק אתמול ישבה אתו וחייכה אליו,
האדם שהיה כמו אבא שני בשבילה... האדם הזה, האבא של חברתה
הטובה ביותר, התעצבן על בתו שחזרה מאוחר וניסה לירות בה למוות.