לא צריך לשמוע בום.

גם החייל שאיתרע מזלו להתמקם, ברגע מקרי אחד
באותן קוארדינטות מסויימות מאד, אף כי אקראיות,
אליהן כוון, ממרחק עשרה קילומטרים בערך,
על ידי חיילים שצבע מדיהם שונה מעט משלו,
ואשר לא פגשוהו מעולם פנים אל פנים,
ובודאי לא חשו כלפיו כעס או איבה,
שלא להזכיר כלל תאוות רצח,
ועיקר מחשבתם אותו רגע,
היתה לסיים מלאכתם מהר,
ולדלג עם מרגמתם
למקום בטוח יותר -
פ ג ז.

פגז אחד,
שקוטרו החיצוני מאה וששים מילימטרים.

גם הוא, כלומר החייל שלנו,
לא שמע כל בום,
אף לא צליל אחר.
להיפך,
דממה פתאומית
ירדה
עליו.

ארבע שניות לערך חי חיילנו באותה דממה,
עושה דרכו אל על במסלול קשתי מושלם,
מן האדמה ועד לגובה של שלושים ומשהו מטרים,
רגע משתהה בשיא הקשת, כאילו מהסס,
ואחר צונח לאיטו בחזרה לאדמה.

ארבע שניות אחרונות של חיים.

לא לנו, הניצמדים אל האדמה הרועדת,
שרירינו ועצבינו מתוחים כמיתרי פסנתר,
לקבוע עמדה ביחס לטיבו של פרק חיים זה,
כפי שמצטייר הוא בעינינו הסובייקטיביות,
הצופות נדהמות
בגוש הבשר הקרוע והמדמם,
המוטח ארצה ביחד עם קול הנפץ האדיר,
כלומר אותו בום עצמו,
שהחייל שלנו
לא שמעו
מעולם.

נכון יותר יהיה לשפוט את ארבע השניות השקטות
כפי שחי אותן  ה ו א,  אשר עופף בהן לאטו,
מציית לכלליה של תקופת חיים חדשה,
שונה כל כך מזו אשר הורגל בה.

נראה לי, כי כחייל טוב וכאדם שקול,
הסתגל במהירות למימד החדש אליו נקלע.
התבונן בריכוז בפיסות המתכת הלוהטות
אשר ליווהו בטיסתו, ואולי נשם עוד פעם,
מתוך הרגל, כמובן. מן הסתם ניסה להעריך
את משך הזמן שנותר לו לחיותו, אך זאת
עשה ללא תחושת דחיפות מיוחדת, אלא
כדרך שהרהר, בהיותו כבן חמש שנים,
בחייו הקודמים, במהותה של המלה
המפחידה, האפלה והמתוקה כל כך,
מ ו ת,
וזאת עת היה צופה בחרק מת,
שטור של נמלים שחורות ליווהו לקינן.

ואולי אכן תהה, היכן אותו בום, שאמור היה,
כפי שלמד בחייו הקודמים, לציין את סיומם,
בנסיבות הירואיות אלה, כמובן.
ואולם חיש דחק תהיה בלתי רלבנטית זו
ממחשבותיו, והסיטן לחוויותיו החדשות.

אשר על כן נאמר גם אנו,
לא צריך לשמוע בום.