אנורקסיה נפשית-עיון בשירת יונה וולך.

וזה לא מה ש
ישביע את
רעבוני לא
זה לא
מה
יניח את
דעתי
לא
זה לא זה.


השיר נפתח באות הקישור ו ולכן יש צורך לשאול: בתגובה למה יונה
וולך רושמת "וזה לא מה ש"
שהרי לא הוצגה בפניה שום הצעה או שאלה ולכן ניראה תמוה שהיא
בוחרת להתחיל את השיר כתגובה
למישהו או למשהו שנימצא בדיאלוג איתה אך אם נחזור ונקרא את
השורה הראשונה ניווכח שלא
קיבלנו שום ידעה אודות הפתיחה התמוהה ויתרה מזו גם סיום אינו
בנמצא ואנחנו רק יכולים לנחש שישנה איזושהי התנגדות מצד וולך
לדבר-מה שכאילו "דוחפים" לה בכוח כדי לנסות לרצות אותה ואילו
היא מצידה עונה ש"זה לא מה ש" ואינה טורחת אפילו להסביר מה "זה
לא מה ש", מהו הדבר שכה אכזב אותה  עד כי סירבה לקרוא לו בשם
ולהתייחס אליו ברצינות.

אנו עוברים לשורה השניה שהיא "ישביע את" ושוב נתקלים בשורה
קטועה אך פחות חסרת משמעות וסתומה מפני שהיא מקושרת עם השורה
שמקדימה אותה ויוצרת איזושהי משמעות.
ה"זה" הזה, שהוא מילת לוואי שאמורה לרמז על משהו או לציין משהו
שיבוא בהמשך , אינו משביע דבר מה שמיד נדע מהו שהרי מילת היחס
"את" אמורה לייצג את המסומן ולהרכיב לנו תמונה בהירה יותר.
את מי "זה" אמור להשביע? את הילדים בסומליה? את המשפחה שלה?
האם השובע הוא פיזי,נפשי?

"רעבוני לא" נאמר לנו בשורה השלישית. בסדר. זה לא מה שישביע
את רעבונה, השיר מדבר עליה ועל
מערכת היחסים שלה עם "זה" שלא יכול להשביע אותה אבל מדוע שוב,
בפעם השניה במהלך השיר
הקצרצר והטעון הזה, מופיעה התיבה "לא" והפעם בסיום השורה מה
שמורה על אחת מן האפשרויות
הבאות :1 . התיבה "לא" מחזקת את טענת השורה שקדמה לה ואף יוצרת
מעין גדר מילולית שמונעת מבעד השתדלנות להאכילה        
2. התיבה "לא" מכוונת לשלילת דבר כלשהו שיבוא בהמשך

"זה לא" מהווה את השורה הרביעית ומה בעצם נימסר לנו בשורה זו
מלבד ההדגשה, השניה,  שאין ביכולתו של אותו זה להשביע את
רעבונה? האם זהו שיר על אנורקסיה ? אני חושב שזהו שיר על
אנורקסיה נפשית  ומושגית אבל את זה אסביר בהמשך.

"מה" זו המילה היחידה והבודדה שנמסרת לנו בשורה החמישית מה
שגורם לי לשאול: איזו פונקציה לשונית מהווה התיבה "מה" שהרי
ברור שהיא אינה מופיעה כמילת שאלה?
אני חושב שהיא מופיעה כאן כחלופה לדבר כלשהו ושוב, כמו בשימוש
שנעשה במילה "זה", משתמשת
יונה במילה "מה" כחלק מדיאטה מילולית, אקזסטנציאלית. המילה
"מה" מתייחסת בשתי הפעמים בהן היא מופיעה ל"זה" וישנה תחושה
שהיחס הנו מזלזל ומרוחק.
תפקידה של ה"מה" הספציפית הזאת בשיר הוא ליצור המשכיות, למשוך
את עינו של הקורא ולגרום לו להמשיך ולקרוא את הטקסט, מעין
הבטחה להנהרה שתבוא אחרי המילה "מה" שפותחת אפשרות לעוד צורת
התייחסות שיש ליונה  ל"זה" ואכן יונה מקיימת את ההבטחה שהמילה
"מה" אוצרת ובשורה הבאה רושמת "שיניח את" ומיד עולה לנו לראש
הביטוי "מניח את הדעת" ובשורה הבאה יונה אכן עושה אינטרפרטציה
אישית שלה לביטוי השגור ורושמת "דעתי" ,כלומר, "זה לא מה שיניח
את דעתי" .

נראה שבשתי הפעמים בהן השיר מתייחס לאותו "זה", שמהווה את
המרכז הרעיוני שלו, מבליטה יונה את נקודת מבטה האישית  ולא
נותנת לשיר לצאת מתוך המתחם שהיא הקצתה לו ולהגיע גם לקורא כדי
שגם הוא יוכל ליצור מערכת יחסים מסוימת עם אותו "זה" או שלפחות
יבין על מה מדובר.
הן המבנה הויזואלי של השיר והן המבנה הסמנטי חותרים לפירוק.
השורות נקטעות  ונעצרות באמצע המשפט והתוכן הנו קמצני וחסר
צבעים או איזה שהן מניירות סגנוניות.

בשלב זה של השיר אני רואה צורך לאחות את השברים של שני המשפטים
הראשונים וליצור שתי חטיבות מובחנות שעלולות להתפספס מפני
שהשיר אינו מנוקד וגם מפני שיונה מקשה על חלוקת השיר בכך שהיא
רושמת בשורה השלישית "רעבוני לא" שורה שגורמת לי לתמוה, האם
המילה "לא" שייכת
למה שנכתב לפניה או למה שנכתב אחריה וישנה גם האפשרות השלישית
והיא, שהיא שייכת לשני המצבים. אך האם זה ישנה משהו בפענוח
השיר? נבדוק וניווכח.

אני יוצא מנקודת הנחה שהמילה "לא" שייכת למשפט הראשון והשני
וכך יש להציגם:
1. וזה לא מה שישביע את רעבוני לא
2. לא זה לא מה שיניח את דעתי

לי נדמה שעצם האפשרות שהמילה "לא" שבשורה השלישית שייכת הן
למשפט הראשון והן למשפט השני אינה יוצרת קושי בפענוח משמעות
השיר אלא באפשרות לחלק אותו למשפטים מובחנים מה שמשאיר אותו
כחטיבה אחת, לפחות עד השלב שאליו הגעתי.

בשורה הבאה, השמינית במספר, מופיעה המילה "לא" ושוב כמו במקרה
של "רעבוני לא" איננו יודעים להיכן לשייך את ה"לא" למה שיבוא
בהמשך השיר או למה שהיה לפני הופעתה של המילה "לא"?
ושוב, עכשיו כמו בפעם הקודמת, אין לשאלה זו חשיבות מפני שגם
כאן הדבר היחיד שלו גורם הבלבול הזה הנו אי אפשרותנו לחלק את
הטקסט לחלוטין.
אם כך, מה תפקידה של המילה "לא" בשלב זה של הניתוח? האם היא
מהווה, שוב, חיזוק לנאמר קודם או
שהיא פותחת צוהר לעוד נקודת התייחסות? גם וגם .

השורה האחרונה הנה "זה לא זה" וניראה שהיא נועלת את השיר
ומסכמת את שתי הטענות הקודמות שלה במשפט שניראה סתמי בקריאה
ראשונה אך בקריאה שניה ניתן לראות שהוא אינו כל כך סתמי ובנאלי
כפי שחשבנו בפעם הראשונה וזאת מפני שהמילה "זה" מופיעה בו
פעמיים ולא באותו ההקשר.  
     
בהקשר הראשון מופעיה המילה "זה" כפי שהכרנו אותה מתוך השורות
הקודמות של השיר,  כדבר מה
שגורם ליונה לתחושה של חוסר סיפוק ואילו ה"זה" השני הוא אותו
זה אבל מפני שבניהם מופיעה המילה
"לא" ניתן לפרש את השורה הזאת אחרת לגמרי.
בזה הראשון נדמה לנו שיונה מסתכלת על ה"דבר" ואומרת "זה לא זה"
כמו שאני עלול להגיד על בגד, ספר, שיר מסוים או כל דבר אחר
שמוצג לפני ולא מוצא חן בעיני.
מה מובלע במילה "לא" ? היא גורמת לנו לחשוב שאולי זה לא זה אבל
יתכן שיהיה איזשהו "זה"
שכן יספק את יונה אך היא אינה יודעת מה הוא אלא רק מציגה את
ייתכנותו ובניגוד ל"דבר" הראשון
שאכזב אותה זה יכול לענות על דרישותיה, כלומר להשביע אותה
ולהניח את דעתה.  


המבנה הסגור


כפי שכבר רשמתי לפני כן, אי-אפשר להפריד את השיר למשפטים
ברורים ומובחנים משום שיונה יצרה מבנה סגור שמקשר את שלושת
המשפטים שמרכיבים את השיר ויוצר מבנה מעגלי שמזכיר - לפחות לי

את הפסוק הראשון בפרק א בספר הנבואה על-פי יוחנן שב"ברית
החדשה", זהו המשפט:
"בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר."

האם יונה הכירה את ה"ברית החדשה" ? איני יודע אך בכל זאת אני
חושב שהשיר "וזה לא מה ש" יכול לבוא כהנגדה לפסוק הנ"ל שמבחינת
המבנה הצורתי דומה לו מאד אך מבחינת הפירוש והתחושות להן הוא
גורם הוא הופכי לו.
אנסה לרשום את השיר כמשפט אחד ואחרי זה לנסות להשוות בין
המשפטים:
"וזה לא מה שישביע את רעבוני לא זה לא מה שיניח את דעתי לא זה
לא זה."

בפסוק שמובא מה"ברית החדשה" כל ההתפתחות היא לכיוון היש שהוא
כמובן האלוהים.
בחלק הראשון של הפסוק נאמר לנו ש"בראשית היה הדבר" אך האם יתכן
ש"הדבר" היה לפני אלוהים?
לא. זה לא יתכן אומר לנו החלק השני שהרי "והדבר היה עם אלוהים"
. מהו אם כן אותו "הדבר"?
"ואלוהים היה הדבר". זהו משפט מורכב שמטרתו ליצור אחדות ולמנוע
דואליות (עולם החומר ואלוהים.)
הפסוק הזה בא ללמד אותנו שאין דבר כשהוא לעצמו אלא רק כחלק
מהיש היחיד, כביכול, שממנו יוצא כל יש אחר, אלוהים ואילו יונה
וולך אומרת כמעין תשובה "וזה לא מה שישביע את רעבוני לא זה לא
מה שיניח את דעתי לא זה לא זה".
כל מה שמציע ליונה העולם והאלוהים לא מספק אותה והיא אפילו לא
מנסה לבחון ולנתח את אותו זה מפני שהיא מרגישה בצורה ברורה
ש"זה לא זה" ושיש דבר-מה שאולי כן יכול להניח את דעתה ולהשביע
אותה אך הוא מחוץ לאותו "הדבר". האם שיר זה של וולך מבטא
כפירה? כפירה במה?

הכפירה של וולך הנה כפירה באל ובקיום היומיומי, זוהי כפירה
בעצם הרעיון למלל דברים ולמשג אותם ומעל לכל כפירה בשירה שלה
כי הרי מהו אותו "זה" אם לא מילה סתמית שבאה לציין משהו שאין
לו שום יחוד שהוא והוא אינו ראוי אפילו לקבל איזה שהוא שם
תואר? מהי אותה "מה"? היא אינה אלא התחמקות מלהסביר את "זה" או
בעצם היא, היא ההסבר של "זה", היא מעמידה אותו בפני סימן שאלה
תמידי.