מקהלה: הנה הם באים, רכובים על סוסיהם האדומים. החיילים משחרים
לטרף. וממולם עומדים, על סוסים כחולים, אבירים וידיהם אוחזות
בפיגיונות.
אדומים: נפנה גבינו אל הפחד. נשפוך כאב ואת דמכם ישתו
הגיבורים.
כחולים: לא נחדל עד כי אחרון הפרשים יפול, והכאב שתשפכו- אותו
נשמור ובו אתכם נביס.
מקהלה: שרידי חיים פזורים על פני האדמה, וקול קטן, נשי, בוקע
מן התופת.
אישה: עיזרו לי! רחמו על נשמתי!
אדומים: עצרי אישה! לאן את מתייעדת? מהו רצונך? הגידי זאת
מייד!
אישה: רק בחיים אחפוץ, הניחו לי ללכת!
כחולים: אמצי לליבך את כל אשר יקר לך, אספי את כל אשר תוכלי
לשאת, נפשך תזכה לגאולה.
(האישה בוכה חרש, אוחזת בקרקע, נשכבת ומתפלשת באדמה)
מקהלה: המשוגעת איבדה עשתונותיה! חובקת היא את הלכלוך!
אישה: את כל אשר סביב לי אוהב כי לי יקר. את העפר שלרגלי אנשק
ואכבד. אשכב באדמה ואתכסה בעשבים.
חייל אדום: נפשה חולה! הנקבה אינה שפוייה!
חייל כחול: דבריה נשמעים יפה, עלינו להודות.
חייל אדום: דבריה הבלים הם, לא יותר! נמשיך במלחמתנו, אין כאן
מקום לטיעוניה של אישה!
מקהלה: כך אמרו ואת ראשה ערפו. נשפך על הרצפה דמה הבתולי.
כחולים: נמשיך מכאן גברים, המלחמה עודנה מתקיימת. נגמור אשר
התחלנו ואת דברינו נקיים.
מקהלה: לחמו הגיבורים שבע שנים עד שקצו מן המוות, ופנו
לדרכיהם.
הותירו מאחור שדה שומם בדיוק כפי שהיה. התבוננו סביב ונכחו כי
במקום שבו נשפך דמה של האישה לא צמח ולו ניצן אחד בודד.
ואז, בין המתים בהריסות, עלה בזעקה ואז דעך אותו הקול, קולה של
התקווה, ולאחר נמוג והתמוסס באדמה.
וכששקעה השמש הביאה עמה נחמה קלה, דמעה זלגה על לחי הלוחם.