מבוסס על סיפור אמיתי
אולי כדאי להתחיל, מזה שהיא לא הייתה בדיוק לוליטה, והוא לא
בדיוק איך-שלא-קראו-לו, שניהל איתה רומן. היא גם לא הייתה
בדיוק לילך, מהבורגנים, והוא לא שיחק אותה ישראל. לא עשרים
שנה שחו ביניהם, מקסימום שנתיים, פלוס מינוס כמה חודשים. מעולם
לא נמשכו שנתיים פרק זמן ארוך כל כך.
והיא-היא ישר התאהבה בו, ישר, כשרק ראתה אותו, שמעה את הדבר
הצרצרני שבראשית גיל ההתבגרות שלו זכה לכינוי המוזר "קול", היא
הרגישה איך זה קורה: הריאות שלה קפאו מבפנים, רק הלמטה שלהן,
אבל חוץ מהן הכל נהיה פתאום חמאה רותחת, נוזלת ודביקה, על העור
שלה. היה לה קר, ואז רותח, והיא צחקה כמו משוגעת וחשבה, שבחיים
היא לא ראתה עוד מישהו כל כך יפה, כל כך תואם את הרישומים
שעטרו את המחברות העבות שהחזיקה מתחת למזרון. וכל תכונה קטנה
שלו (טוב, חוץ מהקול), היו בדיוק כמו שהיו צריכות להיות. זה
שהייתה לו חברה לא ממש הטריד אותה, והוא הפך להיות הדבר היחיד
שבו יכלה להתרכז. תמיד ברקע, כמו טפט על שולחן העבודה כשמשחקים
סוליטר, לא הדבר הכי מעניין או חשוב, אבל נמצא אי שם, בשולי
התודעה.
ופעם, חברה שיכנעה אותה למשוך את תשומת לבו. וכשהיא באה,
ומשכה אותה ממנו, היא אמרה כמה משפטים שגרמו לו לצחוק, בקול
העדין והזורם שנהיה לו, והסיט רעמת שיער מפונטזת היטב
מהעיניים, וגרם גם לה לצחוק קצת גם, ואז טה טה, והיא הלכה.
והוא הסתכל אחריה. חבר שלו השחיל איזה הלצה על תוצרת צעירה
יותר,עם תאריך תפוגה מאוחר יותר, והוא לא הקשיב, רק הביט
בריכוז וברצינות על השיער הארוך, החום והעבה שלה, שגלש עד
תחילת הישבן שלה, ועל איך שהלכה וזזה, ודיברה, ועל הטבעת הקטנה
ביד ימין, על הזרת. ואז, הוא התחיל לחשוב, שאולי זה קורה גם
לו.
ואז עברו חודשיים ארוכים, החודשיים שלפניי חיזור, כשהוא מגרד
מידע עליה מכל חור, ומנסה לגלות איך קוראים לה, ומאיפה, ואיפה
אפשר לראות שוב את העיניים החומות, המלוכסנות קצת, הביישניות,
עיני איילה שלה, ואם יש לה חבר. והגיל. שלא ממש הפריע לו, לא
עכשיו, לא כשהוא כל כך קרוב ללסרק את השיער העבה הזה
באצבעותיו, להריח את הריח הנעים הזה, שתמיד היה לה, מקרוב.
והיא לא הצליחה לשחק סוליטיר. ומצאה את עצמה מתרחקת מהמקומות
בהם היה, ומצחקקת כל הזמן, ולפעמים מרגישה על סף בכי, כי הוא
נעלם ליומיים, או שבועיים, וזה עשה לה רע. ולפעמים, כשהייתה
רואה אותו עומד, מוקף בכל היפות של השכבה שלו, שמשום מה תמיד
הרגישה שהיא לא מגיעה לקרסוליים שלהן, וצוחק גם אליהן, ומסיט
את הרעמה מהעיניים, היא נשבעה שמחר תעזוב את הסיפור. אז מה אם
הוא מציק לכולם עליה, ומדבר איתה בכל פעם אפשרית, אחרי הכל,
שנתיים היו ביניהם, והשנתיים העיקו עלייה כל כך.
ויום אחד גם זה קרה, הצילצול ההוא, שחיכתה לו חודשיים, וקשר
התחיל, קשר של הכל מתוק, כמו תמיד באהבות ראשונות. ופעם אחת,
בחופשה, לפניי שעזב את הצבא, היא שאלה למה דווקא היא. מכל
הנשים המדהימות בעולם, מכל היפות בגילו, למה דווקא היא, והוא
הניח את האצבעות על השפתיים שלה, בתנוחה שכל כך אוהבים להראות
בסרטים קיטשיים, ושאל אותה אם היא מרגישה אותם. והיא הינהנה.
אם היא מריחה, והיא הריחה. אם היא רואה, והיא ראתה. ואז שאל אם
היא מרגישה את הטעם, בפה סגור, והיא רצתה להגיד שלא, ופתאום,
חדר הטעם המלוח של העור, עם ערומה קלה של זיעה, ושוקולד שאכלו
קודם, לתוך פיה.
"עכשיו את מבינה?" הוא לחש, היא הנהנה. "הן אף פעם לא הבינו
מה הטעם של אצבעות בפה סגור".
|
