(ותודה לתכלת על העזרה)


"אתה חושב שאני משחקת בך?" היא שאלה.
בטח שכן! איזו מן שאלה זאת, יו-יו זה כלום לעומת מה שאת עשית
לי. את שיחקת איתי אחו שרמוטה, ואני פגוע וזה כואב ואני כועס
ואני עצבני וחכי חכי מה יקרה כשזה הכל יתפרץ, וזו לא אשמתי
שאנחנו יושבים באוטובוס עכשיו ואני לא יכול לצרוח עלייך
בפומבי.
"לא".
היא חייכה. "אני שמחה שאתה מבין שלא רציתי לשחק בך. אני מצטערת
אם נפגעת".
בטח שאת מצטערת. זה קל להצטער. את חושבת שזה יום כיפור
המזורגג? שאני אסלח לך רק כי ביקשת סליחה? שאת מצטערת, אז זה
כאילו הכל נמחק ולא עשית כלום ועכשיו אני ואת נהיה הידידים הכי
טובים בעולם כמו שאת מצפה שנהיה? מה אני נראה לך, פראייר?
"שטויות. אני סולח לך".
היא חיבקה אותי. רציתי לבכות. אבל חייכתי.
כנראה שכזה אני, פראייר, אחרי הכל. תמיד נותן לעצמי להיפגע.
הרי ידעתי מההתחלה שאני אפגע, והמשכתי. והזהירו אותי,
והמשכתי.
כי אני פראייר.
אבל עכשיו אני אשכנע את עצמי שזה בכלל סבבה, ולא אכפת לי, ואני
אמשיך בחיים עד הפעם הבאה שבה אני אצא פראייר.

כי פראיירים לא מתחלפים, הם נשארים אותם האנשים, ובסוף הם
מתים, כנראה בצבא, בתור הפראיירים שהתנדבו לשמור דווקא בלילה
שיש הכי הרבה התראות.
אני אחד כזה. זה התחיל מהגן, כבר שם הייתי זה שעוזר לגננת לחלק
לכולם את האוכל ונשארתי תמיד עם הלחם-עם-חומוס במקום
לחם-עם-שוקולד.
ואז ביסודי, אני תמיד הייתי זה ששולחים לבית של הילד שחולה, זה
שאין לו חברים ותמיד יש לו נזלת יבשה שיורדת מהאף ונעצרת מעל
השפה העליונה, כדי לתת לו שיעורים.
וכשכבר התבגרתי, התחלתי להיות הפראייר הכי גדול, כי אז נכנסו
רגשות למשחק, ותמיד הייתי בטוח שלתת זה יותר חשוב, ולא חשבתי
על עצמי אלא רק על בת הזוג שלי, ותמיד נפגעתי, ובדיעבד תמיד
יצאתי פראייר.

האוטובוס התקרב לתחנה שלנו. קמנו, והלכנו לדלת.
היא חיבקה אותי שוב, וחייכה. שוב.
"אני מתה עליך, אתה יודע".
בטח שאני יודע. את מתה עליי כל-כך, שלא מזיז לך שיצאתי
פראייר.
לא מזיז לך שנפגעתי, ושאני כועס, ועצוב.
לא מזיז לך.
חייכתי אליה.
האוטובוס עצר, והדלתות נפתחו ברעש המוכר של האוויר הדחוס.
המשכתי לחייך אליה, והיא ירדה מדרגה.
נעמדתי מאחוריה, ודחפתי אותה מהמדרגות. היא התגלגלה, ונפלה
בקול של ריסוק עצמות על המדרכה, ונוזל אפור, סמיך וגושי החל
לנזול על הרצפה.

עכשיו מי הפראייר, הא?