אבא הוא שליט אפור מדים,
והבית המרוסק הזה היה גרמניה,
והשוטרים העייפים הם מדינות שקטות,
מדינות מלאות חוות ועדרים,
מדינות של גבעות ירוקות
שאבא לא יכבוש.
גרמניה שלנו הרוסה עכשיו,
כל העציצים שהיו בה התרסקו בזרועותיו,
והוא צועק על מיעוטים קטנים,
ובועט בכלבה היקרה,
לבנה כמלאך, נרדפת כקדושה.
ובשנתי העלמתי עין מן הכוח העולה עליה,
ובקומי ראיתי את ליל הסכינים הארוכות,
הוא אחז בכל הלהבים והם חתכו את גרמניה שלי.
הם חתכו את כל האמונות ברומן ארוך ובטוח,
הסכינים ביתרו את כל החלומות שנחבאו בתוכי
וכשאבא שלף את סכיניו, אני שלפתי את שיני,
והשוטרים עצמו עיניים,
הם ראו את שיני כשהשליט חייך אליהם,
והם דורכים על שרידי העציצים
שאבא ריסק על גרמניה שלי,
החול שאבא פיזר, נח ליד שיער לבן
והכל נשאר במשפחה.
וגרמניה שלי עוד עומדת איתנה בחזיתות,
גרמניה שאהבתי, גרמניה שאמות למען טוהרה,
באה אל חורבן גדול מחר,
אבא יוסיף להיות כבד ואפור,
איפה אימא?  
איך יכלה לומר "שלווה",
כשגרמניה נעלמת בלהבות וחול,
ואין עוד עיר שלא בוערת בגרמניה.
אם לא נהיה כנועים לאגרופיו,
אז לא יהיה דבר.
והם עזבו כמות שבאו,
והיא שתקה מפחד,
ואני גולה ממולדתי ומביט בחופים טרופים,
דרך משקפת של אהבה אמריקאית חדשה.