לראות עור אישה, צבוע אור של שבת.
לגעת במרחבים הרכים של גופה,
אני מעביר יד קרה בקיעור מתניה,
יד מרחפת על גב בצבע מדבר.
והיא נעורה אל ידי,
מושכת בי ואוספת את תנועותי,
שותה אותי ומתענגת וכואבת,
והיא פרוסה אלי.
לראות אור אישה בתוך עיניים אוהבות,
בכל תנועת אגן עולה היא ונמלאת אהבתי,
והיא חובקת את גופי אליה,
אוהבת ונזקקת לי.
וכך לפתע כבכל פיסה של זיכרון אהבתה,
אינה עוד.
גופה נסגר, פניה נאטמו.
אין היא אוספת עוד את ריקוד אהבתי.

ובכל גוף יש רעל מר, כל עור אישה ממית.
בגלל זיכרונות חיים, אינני גבר חי,
עם היפסק יומה בא על תשוקתי ליל אבל,
ועור אינו אלא אבן.