היום בבוקר התעוררתי ורק מטרה אחת הייתה במוחי, לעשות היום
משהו מועיל לחברה.
אל תחשבו שאני פסיכוטית או משהו, אני לא, באמת, באמת, טוב
נו...קצת.
התחבטתי קשות בשאלה מה זה יכול להיות, מה לעזעזל יועיל לחברה
שאני חיה בה?
אז חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שאני אנסה להעביר את היום
בשתיקה, ככה אני אהרוג שתי ציפורים במכה אחת, גם אשתוק ואהיה
יפה וגם אפסיק את המיגרנה המסתורית הזו שמתפתחת לכל האנשים
התמימים ששוהים סביבי לפחות 10 דקות ביום.
טוב, השעון צלצל, הלכתי לשירותים, התקלחתי (באמת), נופפתי לאמא
לשלום ויצאתי מהבית, הגעתי לתחנת האוטובוס וראיתי את חברתי
היקרה מחכה לאוטובוס הבאתי לה בוסא, וכך עמדנו לנו בשקט מחכות
לאוטובוס, נראה לי שהיא, מסכנה, חטפה את ההלם של חייה כשלא
פתחתי את פי במטרה לזיין לה את המח, אז היא הנבלה פשוט המשיכה
לעמוד שם, הגיע האוטובוס נכנסתי, התיישבתי, נסעתי בו עד התחנה
בבית סיפרי האהוב, הוצאתי סיגריה, פאאאאאאאאקקק אין לי אש, מה
אני עושה עכשיו, איך אדליק סיגריה?! מה אני אעשה בלי סיגריה של
בוקר?! יעברו עוד 3 שעות עד להפסקה נורמלית! ממי אני אבקש
אש?!
טוב לורה, תרגעי, תנשמי עמוק, זהו, טוב תמשיכי ללכת הנה אני
רואה מישהו עם סיגריה, אני מסמנת לו משהו לא מובן עם
הידיים...וואי ברוך השם הוא קלט, אה...רגיעה...סיגריה...טוב
צילצול אני אכנס לי לכיתה, ניכנסתי "לורה, מה המצב?" לורה, מה
את שותקת?" לורה, הכל בסדר איתך?" לורה מה נסגר?" לורה, נו
דברי כבר!!! דברי כבר!!!"

אך לורה ממשיכה בשלה, היא מעדיפה לשתוק.
זה לא קורה לעיתים קרובות וממש מגיע לי קרדיט על כך שכבר
שעתיים ארבעים ושלוש דקות ושבע עשרה שניות אני שותקת...טוב,
אני מודה, זה קשה.
אבל הגיע הזמן לשים לזה קץ. שלחו אותי כבר ארבע פעמים להרשם
בגלל נדר השתיקה שלי. בקצב הזה השתיקה שלי לא תוביל להיותי יפה
אלא להיותי מלאה בפנסים יפים מאמא שלי.

טוב...שלוש ארבע ו..."טוב די נמאס לי...אז אתם שומעים?"
טוב, לא יכלתי לבחור במשהו יותר טוב להפסיק איתו את הניסוי
המטומטם שלי. והדבר היחיד שלמדתי זה שזה לא משנה אם אשתוק או
לא, אני אשאר יפה בכל זאת:)
כן, כן, רגע של צניעות:)