הרי אינני נער עוד.
אם יש אושר בעולם אם לאו, הריני אמור לדעת.
ויורשה לי להעיר, למען מנוע טעות נפוצה:
ידעתי את העונג על כל מופעיו החמקמקים.
את העונג הפשוט של חום השמש על גופי הערום;
את העונג המתוק של ריח תינוק לאחר הרחצה;
את העונג הפראי של עילוס אשה אוהבת;
את העונג הצוהל של כיבוש, הרג וניצחון;
את העונג האפל, המוזר, של המפלה.
אך דומני כי בכל אלה לא היה מעבר לעונג מאומה.
לא שמזלזל אני בו. אך הכמיהה, הערגה,
מה עליהן ?   ומה יהא עלי ?

באות הן אלי במעבר המרופד שבין ערות לתנומה,
ובטרם אצלול לזרועות המערסלות של השינה,
מטעימות אותי צל-צילה החוור, הקלוש,
של התיכלה שבקצה שביליהן המפותלים.
בוא אחרינו, הן לוחשות בקול נמוך, מפתה,
בוא השתכר ביין הקודש של האושר,
בוא אכול מלחם הפנים של הטוהר המושלם.
אנחנו יודעות, לואטות כמיהה וערגה, הממזרות,
בכוונה תחילה לאוזני שהתחרשו
במורדות המופגזים של תל-שאמס.
אנחנו יודעות מה תבקש כל ימיך,
בוא אתנו, חמודי,
בוא אתנו איש.
בוא ונראך את האור הרך,
בוא ונשום את הריח המשכר.
הנח לרוח לעבור על מצחך המיוזע,
לאצבעותינו לגעת בשערך הרטוב.
אל תתנגד, טמבל, הן מצחקקות,
תן לנו להובילך אל ארצותינו.
בוא אל אשר נועדת מטבע בריאתך,
בוא אל אשר נברא במיוחד לך.
בוא בשער הנעול לכל אשר זולתך.
השלך עוגן מחוץ לנמל,
ורד בסירה קטנה אל החוף,
הן ידעת כי שם הרוגע,
הן ידעת כי שם תנוח,
ושבע אושר תצפה בענני הסערה
המתקדרים באופק ממנו באת.
בואאאאא, אל תתנגדדדדד..

מבעד שמורות עיני העצומות אני מביט בהן,
מקשיב לדברי מדוחיהן המתוקים;
גם זה עונג, גם זה רק עונג,
ואיני נפתה.
עדיין.