רק יום הזיכרון לחללי צה"ל היה מתקרב, מה מתקרב, אפילו שבוע
לפניי שהמורה אסתר התחילה לתלות בהידור רב את סמליי היחידות
השונות על קיר הלבן שמחוץ לכיתה. יעקוב היה כבר עם החזה מנופח,
מסתובב במסדרונות בית הספר כמו טווס מהודר והכל בגלל אבא שלו
ועל זה שהוא נהרג במלחמת ששת הימים.
בהפסקות כל הילדים היו נאספים סביבו ויעקוב היה מספר סיפורי
גבורה על אבא שלו, אני נשבע שהייתי ככה קרוב לצעוק עליו באמצע
שעור חברה, לצעוק בכל הכוח שהוא חתיכת שקרן וממש מגזימן אילולא
ציפורה המחנכת שישר מתקשרת לאבא על כל פיפס קטן שאני מוציא
בשיעור. ואבא שאין לו שום בעיה בלחנך את ילדיו לפניי השכנים,
בדיוק כמו שקרה לפניי חודש, שרק אמרתי שישנה אפשרות שאבא של
יעקוב היה מרגל כפול וכולם עשו מזה עניין גדול, במיוחד אבא
שקרא לי לאחר שסיים את קפה הצהרים, ידו מראה לי באיטיות את
ברכיו הגדולות.
המכות של אבא תמיד היו בקצב הדיבור, "זאת, הפעם, האחרונה,
שאתה, מדבר, על, אבא, של, יעקוב,". כל מילה מלווה במכה, ורחל
השכנה מזמרת מין הצד," לפעמים רק ככה הם מבינים ", מחממת את
האווירה ביודעין.
כשאימא הייתה מכסה אותי לפני השינה, היה זה הזמן הכי טוב
מבחינתי לפוצץ בשאלות, שאלתי אותה שאיך זה שאבא של יעקוב נהרג
כאשר הג'יפ שלו נכנס בטעות בתוך קיר בטון ויעקוב בלי להתבייש
מספר כל שנה שאבא שלו נהרג בהיתקלות מסוכנת מול הירדנים וכל
שנה הוא עוד מוסיף חיילים ירדנים וסורים והשנה הוא עוד הוסיף
שהמצרים הפציצו
בטנקים מין הצד. ואיך זה שסבא קיבל קטיושה ישר אל תוך הראש
במלחמת שלום הגליל ואף אחד לא עושה מזה עניין גדול, ולמה אבא
של יעקוב קיבל את הזכות שהשם שלו יעטר רחוב מרכזי בתל אביב.
והשם של סבא קיבל רק פינה קטנה ביער שבתוך קריית מוצקין, פינה
שאף אחד לא מגיע אליה, אולי רק בניי המשפחה וגם זה לא כל כך כי
סבתא אמרה שנה שעברה שעד שלא בונים אנדרטה גדולה לזכרו היא לא
מגיעה. אימא הסתכלה אליי בחיוך עצוב, ליטפה עם קצות אצבעותיה
את פניי שהספיקו להאדים.
להאדים מהמחשבה על יעקוב, אחר ליטפה ורק אמרה שכל אלה שאלות
ממש טובות, אבל לפעמים השאלות הכי טובות נשארות בלי תשובה.
הטקס לחללי צה"ל? התקיים ברחבת הדשא מול חדר המנהלת שכל כך היה
מוכר לי. משום מה היה תמיד נראה לי שימיי יום הזיכרון הם הימים
הכי חמים בשנה, כשאמרתי לאבא שנראה שמישהו מסמן לנו משהוא עם
החום הזה, אבא היה רק מעוות את פרצופו, מזיז אותו לצדדים ומייד
צועק, "אתה לא רוצה להפסיק לדבר שטויות", ואחריי זה בקול מרוכך
יותר אמר, "בוא אני ארים אותך על הכתפיים שתוכל לראות יותר
טוב".
כשהתמקמתי טוב על כתפיו הרחבות של אבא הבחנתי ביעקוב שהגיע עם
אימו. פניו מפזרים חיוכים לכל עבר, כאילו לפחות הגיע לחתונה
המחודשת של אימא שלו. בעוד אני ואבא נדחפים מיוזעים כדיי לתפוס
טוב יותר בתוך ההמולה, יעקוב המנופח התיישב על כסאות העריה
שבגבן כתוב באותיות לבנות "שמור".
כשהתחילו בהקראת שמות הנופלים הרגשתי את ידיו של אבא שהיו עד
עכשיו אוחזות ברפיון ברגליי מתהדקות עכשיו בחזקה, למרות שכאב
שתקתי ורק נשכתי את שפתיי.

הסתכלתי על יעקוב שישב לבד ועל אמו שרק בכתה ובידה הפנויה חבקה
את ראשו של יעקוב, ופתאום אני לא יודע למה האנדרטאות נראו
קטנות ולא חשובות.
הסתכלתי על ראשו של אבא שהיה מפוצץ בתלתלים שחורים, הסתכלתי
וחיבקתי,
חיבקתי חזק.