כל מי שנראה עומד בשערי גן עדן בים ההוא חלף כרוח בין הערביים.
עננים לבנים שכיסו את תעלות-עורקי האדמה התכנסו מושפלים בשולי
הרקיע. כל מה שהיה אמור להאמר, כנראה שלא יוגד עוד. כנראה שדבר
מן הדברים לא יחזור. אך הרוח, היא עוד כאן, ובמלוא אונה. שועטת
על פני ערפילי קץ היקום האלה, האדומים זהובים נושאי הבשורה.

חלפה לה עוד שעה, והדהודים ערים עוד נשמעו מסביב, כמסרבים
להצביע על המקור ממנו באו. לא נותר אלא להשתרע על מה שהיה פעם
חוף שליו ורגוע ולנשום את אדי הגופרית שהיו אויר שקוף ורענן
לפני... מי יודע?

ובכל אותן שעות מזרות אימה צפו מספר בעלי חיים על המתרחש כמו
במין שלוות נפש אלוהית, מין השלמה אפוקליפטית עם המראות היפים
ביותר שראו בחייהם, וגם העצובים ביותר.

ודמעה קטנה, אחרונה זלגה לה ממקום לא ידוע, אל אדמה שלא הבינה
את המתרחש, ביום שבו פרעות הזעם עטפו את כל שנותר. תקוות,
חלומות, שנאה, כאב. כולם התכנסו בדמעה קטנה, אחרונה, חמה ויבשה
שפלחה באדמה. בלב. נספגה ולא הבריקה יותר לעולם.