כל כך הרבה זמן,
האישה האהובה,
דמותה בזיכרון התערפלה,
הוא לא ידע מה מצבה.

בעיני רוחו דמיין אותה,
עדיין ישנה,
כמו דובה בשנת חורף ארוכה,
אולי בכלל יצאה ממצבה,
רצה בשדות קרב,  
וכבר יש שלד לארון שעל כתפה...        

הוא רק רצה לשמוע את קולה,
בקול המאפיין אישיותה,      
לשמוע שעודנה "רק" עייפה.

כרעם ביום בהיר,
היא הכתה בו,      
הוא לא ידע מה להגיד...
בבת אחת הצבע חזר לדמותה,
הוא שמע את קולה,
הוא ידע שהיא עודה בשלה, עייפה....

הוא עוד יאזין בשקיקה
על תלאותיה הרבות שעברה,
יספוג בהבנה
היעדרותה הארוכה
של האהובה המסכנה.

בלבו קיווה
לאמור ליקירתו החמודה,
שתמיד יהיה איתה, לטוב ולרע,
שתבין כמה היה לו רע בהעדרה
כשאבד הצבע מדמותה.

מתגעגע מאוד,
דני