למישהו שאחד הסיפורים שלו כאן בבמה, גרם לי להיזכר בסיפור
הזה, לחטט במגירות ולשלוף אותו משם. מקווה שאתה קורא. מקווה
שאתה יודע שהתודה הזאת היא שלך.

נסעתי הביתה. "הביתה" זה עדיין לכאן, אל ההורים, הבית שגדלתי
בו כל חיי, לא הדירה שלנו בעיר שאחרי כל הזמן הזה עדיין לא
מרגישה לי כמו בית, ונשארת סתם עוד מקום שגרים בו.
בוקר בכפר קטן. מנטליות של שקט. כמה אהבתי להתעורר אל המקום
הזה, אל השקט המוכר שלו. אל האנשים שקמים בבוקר וקונים
בצרכנייה לחם, חלב, קצת גבינה, קצת רכילות, לפעמים גם קצת
תשומת לב. להתעורר אל העצים שמדגדגים את השמיים בשלווה ירוקה
כאילו זה לא כזה "ביג דיל" לדגדג שמיים וכל אחד יכול. להתעורר
אל הכלבים שמשתינים על העצים (עליהם לא עושים רושם כאלה שהראש
שלהם בעננים). אני אוהבת את השלווה ואת העצים שפורחים בורוד
וסגול בעונה הזאת של השנה; את הילדים התמימים שרוכבים על
אופניים ברחבי הכפר, את ההורים המפוכחים שלהם שרצים אחריהם
בחרדה של הורים לילדים תמימים בעולם ללא גלגלי עזר. המקום הזה
עשה אותי טובה יותר, רכה יותר ויותר מאושרת.
הדירה שלנו בת"א ממוקמת דווקא ברחוב שקט יחסית, רק בערב
כשקולות היום דועכים, שומעים חזק יותר את הכביש הראשי הנמצא
מרחק רחוב מאיתנו. אבל אין עצים, או ריח של פריחה, גם לא
כשהאביב מגיע.
עברנו אליה לפני חמישה חודשים כדי להיות קרובים יותר לעבודה של
אייל. בהתחלה הרגשנו כמו ילדים קטנים שמשחקים בבית. להוריד את
הזבל היה לשחק באבא, לבשל היה לשחק באמא. משחקים סטריאוטיפיים
של ילדי פרובינציה. עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות כשאני חוזרת
מהעבודה זה להתקלח, ללבוש גופיה ותחתונים, להשתרע על הספה
ולהקשיב לדילן, ואף אחד לא ישכנע אותי שלבשל או לרחוץ כלים זה
סוג של משחק.
בערבים אני בוהה בטלויזיה בסדרות שמוכרות חלומות על אהבה ומחכה
לאהבה שלי שתחזור הביתה. היא בד"כ חוזרת עייפה ורעבה ונרדמת
פחות משעה אחרי זה. עובד קשה איילי, הוא אומר שאין ברירה, ככה
זה בתחום שלו, מי שלא נותן את השעות המתבקשות, במקרה הטוב נשאר
במקום. אז אחרי מקלחת וסנדוויץ' מאולתר, הוא נשכב על הספה
לידי, מרים קצת את הגופיה שלי כדי להניח את ראשו על הבטן
ונרדם. אני ממשיכה לשבת וללטף לאט את השערות שלו. מספרת לו על
היום שעבר עליי, בשקט בשקט, שלא יתעורר. הזיפים הקטנים שהספיקו
לצמוח לו מאז הגילוח של הערב הקודם (הוא לא איש של בוקר)
שורטים את הבטן שלי ומשאירים בה סימנים, כמו סימנים שהכרית
משאירה לך בבוקר על הפנים, רק קצת אחרת. אני אוהבת את הרגעים
האלו בהם אני מעמידה פנים כאילו הוא מקשיב לי כמו פעם. לפעמים
אני מדמיינת את התגובות שלו, יודעת באיזה קטעים הוא מכניס
חיוך, באיזה קטעים הוא היה צוחק. אלו הקטעים שבהם אני כמעט
מתפתה להעיר אותו כדי לשמוע אותו עושה את זה. אני יודעת שהוא
היה מקשיב לי אם הוא לא היה כל כך עייף, וזה כמעט מספיק לי.
אחר כך אני מכבה את הטלויזיה שעדיין דולקת ברקע ומעירה אותו
כדי לעבור למיטה. לפעמים הוא מתעורר מספיק בשביל לרצות
להזדיין, לפעמים לא.
במקלחת שלנו תמיד יש סבון נוזלי של תינוקות ושמפו של ילדים שלא
שורף אם הוא נכנס לעיניים. לבגדים תמיד יש ריח של מרכך כביסה.
תמיד יש במבה בבית. בקיץ אני תמיד מדליקה את המזגן בערב אחרי
שהוא מתקשר להודיע שהוא יוצא מהעבודה כדי שכשהוא יחזור יהיה
קריר ונעים בבית. אני תמיד אוספת את הבגדים שהוא זרק בחיפזון
של הבוקר על הריצפה וכמעט אף פעם לא מסדרת את המיטה (רק
כשמחליפים מצעים) כי הוא אוהב למצוא אותה סתורה ועם הריח של
הלילה הקודם. הריח שלנו. הוא תמיד מקדיש לי יד אחת כשהוא נוהג.
משחק לי בשערות כמו שאני אוהבת, או מחזיק את היד שלי בשלו
ומלטף אותה באצבעות חמות ויבשות. בלילה הוא מחבק אותי מתוך
שינה, מניח את היד שלו לרוחב החזה והבטן שלי כשהוא ישן על
הבטן, או על הירך שלי קרוב למפשעה כשהוא ישן על הגב.  ככה אני
יודעת שאנחנו עדיין אוהבים. זה כמעט מספיק.
אני נכנסת הביתה. אמא עומדת במטבח וחותכת ירקות למרק. ראיתי
אותה עוד מהחלון כשירדתי בשביל. לממושי שלי יש ריח של אמא. ריח
של קרם גוף נשי ואימהי, ולא, אני לא יודעת להסביר מה זה ריח
אמהי, אבל זה זה. אני מחבקת אותה וטומנת לרגע את הפנים שלי
ברכות של הצוואר שלה.  אמא ממשיכה לחתוך ירקות ואני יושבת ליד
השולחן, מושכת את הברכיים קרוב לגוף וחובקת אותם בידיי. מספרת
לגב שלה על הלבד שלי, על חתיכות ה"ביחד" שאנחנו משלמים בזו אחר
זו כדי שאיילי לא יצטרף למעגל מחפשי העבודה ההולך וגדל גם
בלעדיו. מספרת על העבודה שלי שבימים טובים אני חוזרת ממנה
"עייפה אך מרוצה", ובימים אחרים רק עייפה. היא מסיימת לחתוך את
הירקות ומעמידה את סיר הלחץ על הגז. עכשיו היא קורעת את
הניילון מעל העוף הקפוא ומתחילה לנקות אותו, אני משתדלת שלא
לראות מה היא עושה. עכשיו תורה לספר.
סבתא שלי מחזירה את עצמה לבורא בתשלומים, פיסה אחר פיסה. כל
יום היא נותנת לו זיכרון נוסף שחדל מהיות שלה. כל יום היא
נותנת לו פרט קטן שיותר היא לא תזכור. השבוע היא יצאה מהבית
וכמעט הלכה לאיבוד. אפילו את הדרך הביתה היא מתחילה לשכוח, ומה
בא אחרי שאדם שוכח את דרכו הביתה? אני מבטיחה להיכנס לבקר אותה
לפני שאלך. לפעמים הביקורים שלי עוד מצליחים לשמח אותה. עד
ליום שבו לא ישאר לה מספיק מעצמה כדי לזכור כל כך הרבה דברים,
אז כדי להאחז במה שבאמת חשוב, בזכרונות היקרים שלה מאמא שנשארה
בפולין, היא תצטרך לפנות מקום, לשלם בעוד זכרונות, אז אולי היא
תשכח אותי ואיך כשהייתי קטנה היא היתה נותנת לי מתנות קטנות
בכל יום שישי כשבאנו לבקר.
אמא מספרת שעוד מעט קרן ההשתלמות של אבא תפתח ואז הם יסגרו את
אחת ההלוואות שלהם ויהיו פחות חנוקים. היא שואלת אם אני צריכה
עזרה ומוסרת ד"ש מדני שבא לבקר אתמול עם החברה החדשה שלו
והתלונן שאני לא מתקשרת אליו מספיק. למה הוא לא מתקשר? אה, אמא
אומרת שהוא נורא לחוץ בלימודים עכשיו. סוף סימסטר. בקושי יש לו
זמן לעצמו, או לרינת. רינת זאת החברה החדשה. נראית נחמדה היא
אומרת.
בצהריים אחרי סידורים של יום שישי, אני חוזרת הביתה אל האיש
שלי שבינתיים הספיק לחזור מהעבודה. כן, הוא עובד גם בימי שישי,
יום קצר לפחות. הוא שרוע על המיטה ולפי הנשימות שלו אני מנחשת
שהוא נרדם לא מזמן. אני יכולה לדעת את שלבי השינה השונים שלו
לפי הדרך בה הוא נושם. למדתי אותו. אני נכנסת למיטה ומתכרבלת
אל הגב שלו. הוא שולח יד לאחור ומניח אותה על הרגל שלי בתנוחה
שלא נראה כי עושה נפלאות למפרק הכתף אבל לא מפריעה לו להמשיך
לישון. מן הכרה מתוקה בנוכחות שלי. זה כמעט מספיק.
אני מספרת לו בשקט שזה רק כמעט מספיק. שאף פעם לא רציתי להסתפק
בכמעט. אני מספרת לו שאני רוצה עוד. רוצה אושר. רוצה את מי
שהיינו בהתחלה כשאתה עוד הופך עולמות כדי למצוא זמן ל"עוד"
הזה. לא רוצה לוותר יותר. לא רוצה את הסכם התשלומים הזה שחותך
בבשרה של האהבה שלנו. מספרת לו על סבתא שלי ואיך היא קורעת
לאמא את הלב. מספרת לו על רינת החברה החדשה של דני שקורע את
עצמו בבחינות של סוף סימסטר. לא מצליחה לחשוב על שום דבר בשיחה
הזאת שיגרום לו לחייך, או לצחוק, אז לא מתפתה להעיר אותו ולספר
לו ב"על-אמת". רק מתכרבלת אל הגב שלו, כורכת את היד שלי סביב
המותניים שלו ומלטפת לו את הבטן בקצות אצבעות, לא עדין מידי
כדי לא לדגדג אותו, לא להפריע את שנתו. היד שלו על הירך שלי.
מן הכרה מתוקה, מתוך שינה, בנוכחות שלי שם, איתו.

(אוגוסט 2001)