מקיא באיזה פאב אנונימי, מתייחד עם אסלה מטונפת. מביט מבעד
לעיניי המשומשות בשניצל המסכן ההוא, מארוחת הערב, שלעולם כבר
לא יעוכל. צבעו הפך ורוד, קצת חום. אני מחייך כשאני צופה בו
משתכשך במי האסלה בחוסר ברירה, ממאן לטבוע לתהום. שריד של שריד
של מי שפעם היה יצור חי. ואני למולו, למול צבע הקיא, אולי צבעו
של הפחד. שריד של שריד של מי שפעם היה אדם. מנגב את פי, משתעל,
משתנק. התא צפוף ומסריח, האוויר שבחוץ סמיך וחונק. חוזר לתוך
הפאב, אנונימי כמו המחר. יש עוד קצת וויסקי בכוס, מחכה לי
בסבלנות. אני מביט בו, במבט מתאווה, מתעב, ומוריד אותו
בנאמנות. חולם אותך בהקיץ בבאר מכוער. רעשני ופרובינציאלי כמו
האתמול. הייתי כאן פעם איתך - אני זוכר אותך אז, ספונה בעבר
שנזרק לפח. מוסיקה ברקע, מלצרית שמישירה אליי מבט. אני מתעצבן,
שואל אותה מה היא רוצה והיא נרתעת מעט. מותירה אותי עם עצמי,
עם כוס הוויסקי הריקה, עם רעשי הפאב ההומה, עם שאון השתיקה.
נמס מתחת למעיל העור העבה, רועד בלי הרף מקור וצמרמורת. קורט
קוביין שב אליי מהמוות, הגיטרה שלו את ראשי מנסרת. כאשר התאבד,
אני נזכר, לא הייתי עצוב. ועכשיו רק אני מבין למה התכוון שצרח
כי כלום לא חשוב. מישיר מבט אל הבאר שמולי, בוהה במחשבות
מעורפלות כמו המחר. מזמין עוד כוס בכדי להסיר את טעם הקיא,
אולי טעם החולשה. משפשף את עיניי, מדליק עוד סיגריה ו - "היי,
מלצרית, הזמנתי עוד כוס - בבקשה!!". השיר מתחלף, וקורט נעלם
לפני שהספקתי להתנצל. זמר שעדיין חי מרעיד את האוויר, את עשן
הסיגריות, את ריח השתן, את העולם הנטוש הזה, שנדמה לי כי הלך
זה מכבר לעזאזל. המלצרית מגישה לי את הוויסקי באותה הכוס
העייפה. שוב היא בוהה בעיני, מבטה כל כך מתעניין, כמעט חושק.
אבל היא לא יודעת שהיא לא את, וגם לא תהיה. היא לא מבינה.
מחייכת חיוך קטן, מזמין, ולאט מתרחקת לאחור. איך בתוך רגע אתה
הופך מבן-זוג לעוד אובייקט אפור. המחזוריות הדוחה, הריקנית של
החיים מנסה לשאוב אותי אליה. אני מתנגד, מוצא את הכוח לשבור,
ולו זמנית, את נחישות גליה. שואב את הוויסקי לתוך כבד דואב,
לתוך לב שבור ועודנו אוהב. יוצא מהפאב, כאשר צינת הלילה בוחרת
להתעלם מדמותי. מתחיל זוחל לעבר זו שהייתה משכן אהבתנו, והיום
היא סתם מיטתי.