לאט לאט. תו אחר תו. בהתחלה קצת קשה. להתרכז, היא אומרת לעצמה.
זהו המבחן האמיתי. חייבת לשמור על ריכוז מוחלט. כל זיוף קטן
יהרוס הכל. האצבעות מונפות באויר ומנגנות בקלילות את הסימפוניה
השביעית של בטהובן. כל הרחוב שומע. הם לא לידה, אך היא יודעת
שהם מאזינים בקפידה ומחפשים כל טעות קטנה, וכל זיוף. זה לא היה
נכון. לא הרבה שכנים היו באותה עת בבית, וגם אלה ששהו בבתיהם
לא שמו ערך רב למוזיקה שהתנגנה מבית פרושט. האזינו בישביל
להינות, לא לבקר את המוזיקה.
היא לא ידעה זאת. היתה בטוחה שקיים מצב שונה לחלוטין.
חייבת בדייקנות ומושלמות לנגן עד הסוף. כימעט מסיימת לנגן,
עיגולי זיעה קטנים נאגרים על מצחה. עוד קצת. רק עוד קצת ואת
מסיימת, אמרה לעצמה. אסור להשבר, להמשיך הלאה, ניסתה לרומם
לעצמה את מצב הרוח ולהמשיך.
התו הלא נכון.
הכל נהרס, היא יודעת. היא זורקת את כל כובד גופה על הפסנתר,
ונפלט צליל מצמרר.
המוזיקה חדלה מניגון.
כישלון.
היא עוזבת את הפסנתר באכזבה, ובתוך ליבה נשבעת שלא תיגע בו שוב
לעולם.
לעולם.




.........כעבור שלוש שנים.
שומעת את הבת של השכנים החדשים שעברו לגור לידם רק לפני חודש
וחצי, מנגנת על הפסנתר. מזייפת הרבה, ובכל זאת מנגנת. היא
ניזכרת איך היא עצמה נהנתה מהניגון. את השלווה והסיפוק שהפסנתר
הקנה לה.
מביטה בפסנתר. הוא שולח לה מבט מתנצל. כאילו הוא מנסה לקרוא לה
לבוא ולנגן בו. כאילו יש לו רגשות, כאילו התגעגע אליה, כאילו
הוא צריך אותה. הכל בכאילו.
לאט לאט.  צעד אחר צעד. מתקרבת לפסנתר.
חששות.
זוכרת מה היה בפעם הקודמת? קול קטן בתוך ראשה מזכיר לה.
"נשבעתי."
היא אומרת בקול רם לפסנתר.
קצת מתחרטת על השטות שעשתה. היא כבר בת 18. עוד שבועיים
מתגייסת. מרגישה שהיא חייבת להיפרד מהפסנתר שליווה אותה שמונה
שנים בחייה. אבל לא יכולה.
"תודה" אומרת לו בלחש "ומצטערת" מוסיפה.
"נישבעתי"