- "רק תקשיב",

  אמר לי, ואני לא שמעתי כלום.

- "תקשיב לשלווה הזו, המדהימה".

  ניסיתי להקשיב, וכל ששמעתי היה טרטור מנוע של אוטו, זועק
ממרחקים.

- "אתה לא שומע?"

התריס בכעס כנגדי - חסר העזר שנגדו, חירש ונבוך.

- "תקשיב ליופי, לשקט - בחיי אלוהים - תקשיב לטבע מנגן!"

 לא שמעתי את צלילי הטבע, אז ניסיתי להביט בו, באותו הטבע
המשומש ההוא, ולאתר את היופי בעיניי. מבט ימינה חשף לפניי
פיצוציה סגורה, עם שער מתכת לבן ומטונף. שמאלה אמר לי שקיות
זבל ערומות, עייפות, מוטלות על הכביש - מקיאות מתוכן את
הטינופת המגוונת שאמורה להישמר חבויה. למולי עמד כביש רטוב,
אפור, ריק מתוכן. לא מצאתי כוח להסתובב לאחור. הוא עמד לידי
וצחק בלעג -

- "אתה באמת לא קולט? תאמין לי, אתה בכלל לא חי כאן, אתה בכלל
לא חי".

  שאלתי אותו למה התכוון, כי לפי כאב הראש שפקד את מוחי
המבולבל, הרגשתי חי למדי, חי מידי. ובכלל - אם אינני מהלך כאן
בין החיים, בליבה השבור של תל-אביב, אז מה אני - מלאך? רוח
רפאים? ואם אכן הייתי כזה, הרי שהוא לא היה אמור לראות אותי,
או לדבר איתי. באותם רגעים שכוחי אל, שכוחי בית, עם רק השעה
הזו - רבע לחמש, שמנקרת מתוך שעוני הדיגיטלי השרוט - באותם
רגעים דווקא הייתי שמח להיות מלאך, ולהיפטר מזיוני-השכל
האינסופיים שלו. הוא לא ענה, רק הצביע קדימה בעיניים נוצצות.

- "ונוס", אמר, "תראה אותה באה אלינו מהרקיע".


  מולנו התנודדה בתשישות אדישה, מגוחכת, הזונה הארמנית מהבלוק
השלישי, קומה רביעית - הנחה לקצינים בלי מדים, בלי בגדים, בלי
חיים. החזרתי לו מבט לועג משלי, ספוג באלכוהול שטרם פגה
השפעתו.

- "אתה נורמלי? ונוס?! - זאת הארמנית הזקנה שעושה הנחות
לכולם"

  שוב הוא ענה בשתיקה, נועץ בי מבט מלא חמלה. היא, הוונוס
בתשלום, עמדה שם, למולנו. מתחת למחלצות פיאתה השחורה הייתה
מוטלת על גופה הכחוש, רווי הייסורים, שמלה אדומה עם מחשוף
מזויף, שצויר בעיפרון שחור. שפתיה שתקו ליפסטיק בורדו, צורמני
ומוגזם כמעט כמו זוג נעלי העקב הצהובות. מבעד למעיל הפרווה
הכחול הביטה בנו במבט ספק מזמין, ספק מתחנן, ספק משועמם. ונוס.
הוא באמת ראה בה את ונוס. אולי. אולי הוא היה באמת שיכור
מושפל, שחיפש יופי במקומות שאין. ואולי הייתי אני עיוור
לחיזיון שהתרחש לנגד עיניו שלו, ושלו בלבד. אינני יודע מי הוא
היה, אבל הוא תפס אותי באמצע הלילה והתחיל לדבר. למעשה, הוא
סתם את פיו רק כשראה אותה.

  ברבע לחמש, שסירבה להיעלם ממחוגי הדיגיטליים, הוא הלך איתה,
עם ונוס. נטש אותי בשתיקה למען אהבה אלוהית בחמישים שקל, שסחב,
מבעוד מועד, מכיסי. הוא שלח אליי עוד מבט ריקני אחד, והמשיך עם
הוונוס שלו לרקיע המוזהב שלה בקומה הרביעית, שכבר ידעה הרבה
מאוד חזיונות, ואף לא אחד מהם היה אלוהי. אני נותרתי שם, באמצע
עמק הבכא, מנסה להקשיב למנגינת הטבע האורבני, שסירבה להתנגן.
השעון הראה 5:12, אבל זה הרגיש כמו רבע לחמש. העלטה עדיין שכבה
על העיר כמו קללה מבורכת, ואני, מלאך אנושי שכמותי, ניצבתי
עמוק בין רגליה האפילות. בין פיח המשאיות המחניק, בתוך צינת
הבוקר הממיתה. אך לא מתתי, שהרי הייתי, כנראה, באמת מלאך. מלאך
לבן, מלאך של רבע לחמש, שרק מבקר בעיר ומפזר את טוב-ליבו סביב.
שיכור מבולבל, ששכח את דרכו ואיבד את כספו, עומד ברחוב כמו
אידיוט ומנסה להקשיב.