היה הייתה פעם ילדה (הילדה הייתה נערה למעשה, אבל היא לא אהבה
את המונח 'נערה', אז  לצורך העניין נשתמש במונח 'ילדה').
היא הייתה ילדה ממוצעת, לכאורה. לא יפה, ולא מכוערת. היא לא
הייתה כשלון נחרץ, אך גם לא הבריקה בשום תחום. הייתה תלמידה
ממוצעת. היו לה חברים, ברובם ממוצעים כמוה, לכאורה. היא הייתה
עוסקת בפעילויות ממוצעות, לכאורה. יום אחד, בעת שישבה בחדרה
ובהתה בנקודה כהה קטנה בתיקרה, לפתע היכתה בה העובדה שהיא לבד.
אין מי שיישק לה, ויאחל לילה טוב לפני השינה, אין מי שיתעניין
בדברים השוליים ביותר, אין מי שיעיר לה שהיא כפתרה את החולצה
לא נכון, אין מי שיכעס עליה כשהיא לא לומדת למבחן חשוב, ואין
מי שלא יתן לה לישון עד מאוחר בשבתות.
הילדה התכסתה במעטה עבה של מלנכוליה, הצטיידה בדיסקמן ומעיל -
ויצאה לנשום קצת אויר צח. היא טיילה במרחבים הפתוחים, טיפסה עד
לפיסגה של ההר הכי גבוה בעיר, ריקדה בשדות מלבלבים, ושקעה
במחשבות.
לפתע היא חשה כאב פתאומי בראשה. היא הייתה שקועה כ"כ במחשבות,
שלא שמה לב - שמשומקום נחת לה תפוח על הראש. זה היה מאד מוזר
בהתחשב בעובדה שלא נראה באופק אף לא עץ תפוח אחד. אך היא לא
התעמקה בכך יותר מדי, הניחה את התפוח בצד, והמשיכה בשלה.
מאוחר יותר, כשהלבנה האירה את השיבולים, היא החליטה שזה הוא
זמן לחזור הביתה. היא החלה פוסעת באיטיות, כשלפתע נזכרה פתאם
בתפוח. משהו קסום ובלתי מוסבר, משך אותה אליו. היא חזרה אחורה,
ומצאה אותו, מונח בין השיבולים. כל כך גלמוד. כל כך חשוף, כך
כך יפה. היא החליטה לקחת אותו הביתה.
קרני שמש עדינות הציפו את חדרה, כשפקחה את עינייה בבוקר
שלמחרת. היא התמתחה והסתכלה מסביב. מולה ישב בחן התפוח. התפוח
מאתמול. התפוח שנחת עליה ביום בהיר אחד, משומקום. היא משכה את
ידה, ואחזה בו. רק עכשיו ראתה כמה מושלם הוא היה. אדום, עגול,
גדול ונוצץ, מהסוג שמתואר אך ורק באגדות.
היא אימצה את התפוח לליבה, וחשה כאילו התפוח הזה צמח וגדל
למענה. למענה בלבד. מאותה העת היא שמרה על התפוח מכל משמר. הרי
לא בכל יום נוחת תפוח מושלם, על ילדה ממוצעת (לכאורה), ולכן שי
בעל ערך כל כך יקר, צריך להינצר ולזכות ליחס הראוי לו. ידעו
הכל שאל התפוח המושלם של הילדה אין להתקרב. הוא אינו למאכל,
ואינו לנגיעה. קרה שכשקפצו חברותיה לביקור, היו מקנאות בסתר
נפשן על המתנה הנפלאה שהילדה התברכה בה. הרי כל ילדה ממוצעת,
הייתה רוצה שינחת עליה, משומקום, תפוח מושלם. אך ורק ברות מזל,
באמת, זוכות בפינוק כזה. וגם התפוח, היה כמו מחזיר אהבה לילדה.
כשהייתה בוהה בו, דבר שעשתה לעיתים קרובות, מדי, היה כאילו
מחזיר לה חיוך, קריצה. כך היה במשך חודשים רבים. לאן שהייתה
הולכת הילדה, הייתה מתגעגעת לניצוצו המיוחד של התפוח, לצבעו
המושלם, לרכותו המשגעת. כשהייתה נוסעת לפרקי זמן ארוכים
מהרגיל, הייתה לוקחת אותו איתה. עוטפת אותו במעטה קטיפה
מיוחד, בכיס מיוחד, שהיה שמור רק לו. קרה שכשלא הייתה במיטבה,
היא הפילה אותו, בטעות, או תפסה בו לא ברכות המיודעת לו.. אך
לאחר שבדקה בדאגה וסרקה בשבע עיניים, נכחה, להקלתה, לדעת -
שלמראית עין, לא נשאר בו אף לא סדק אחד.
יום אחד כשחזרה מבית הספר, ראתה שקופסאת העץ המרופדת בקטיפה
הכחולה, הייתה ריקה. היא נחרדה, נבהלה, החלה לבכות. חיפשה בכל
עבר, סרקה כל פינה אפשרית, אך התפוח נעלם. היא התנפלה בצעקות
על כל בני הבית, שכביכול אכלו את התפוח, או גבנו אותו ממנה, אך
היא ידעה במעמקי ליבה שהיו אלה האשמות שווא. בתקופה שאחרי, היא
לא יכלה לתפקד. לא יכלה לחיות. לא יכלה לנשום. הרי איך זה
יכול? זה בסך הכל תפוח, והוא התפוח שלה. הוא נחת עליה משומקום
בנגיחה מפתיעה. הוא קרץ לה, ונצץ למענה. היא רק אימצה אותו,
אהבה אותו, חיממה אותו, וטיפחה אותו. אז נכון שהיא הפילה אותו
פעמים  מספור, ואף הניחה לו להתגלגל לכמה שניות, אך שום נזק לא
נגרם לו. מדוע הוא נעלם מחייה? ברגע אחד של חוסר אונים, היא
לקחה את קופסאת העץ, והחלה מלטפת את הקטיפה הכחולה. לפתע היא
שמעה רשרוש מוזר. היא הוציאה את הריפוד, ולהפתעתה נחה שם פיסת
נייר מקומטת. היא הניחה את הקופסא, ופרשה את הנייר בידה.
"אני מצטער. אבל הבנתי שתפוח מושלם כמוני, לא יכול לחיות
בהרמוניה, עם ילדה ממוצעת כמוך. תודה בכל מקרה, אני יודעת
שניסית. סליחה מראש, אדון תפוח". בתחילה היא חשבה שהיא הוזה,
הרי זה רק תפוח. אך היא הבינה שזה היה תפוח קסמים. תפוח מיוחד
באמת. היא הבינה שהוא צודק, והיא צריכה להשלים עם העובדות. אך
בין הבנה ליישום - הדרך היתה ארוכה, כואבת, ומלאה במוקשים.
עברו ימים, עברו לילות. לילות חסרי שינה. ועדיין, גם אם מבחוץ
נראה היה שהיא כבר לא זקוקה לו, מבפנים היא הייתה כמהה לקריצתו
הנוצצת. לקליפתו, שזעקה אליה בארגמן מושלם. אך לא נשאר לה מה
לעשות. אירוני, היא חשבה, שבלא שליתטה, תפוח תמים אחד הפך את
חייה למלאים ומאושרים יותר משאי פעם יהיו, ובלא שליתטה כל
האושר הזה נגזל ממנה בשבריר שנייה אחד. היא הייתה בטוחה שנגזר
עליה לחיות בכאב ובריקנות נצחיים, וכך היה.

יום אחד, בעת שהיא ישבה בחדרה ובהתה בנקודה כהה קטנה בתיקרה,
היא הרגישה שהחדר הולך וקטן ושהיא זקוקה נואשות לאויר צח. היא
החליטה לחנוך מחדש את המרחבים הירוקים, לכבוש מחדש את פסגת ההר
הגבוה ביותר בעיר, הרי שלא עשתה את כל אלה מאז נחיתתו של התפוח
- כי כל זמן פנוי שהיה לה, בילתה בטיפוחו ובהתבוננות בו.
בדרכה, הציף אותה פתאם חשק עז לשוקו. היא עשתה קיצרו דרך ישן,
שבמסלולו אמורה להימצא חנות מכולת, שפתוחה תמיד. היא לא טעתה.
המבנה המתקלף עמד מולה, בדיוק כשם שהיה בפעם האחרונה שהייתה
שם. כאילו הוא אמור להיות שם מראש, כאילו הוא ממתין רק לה.
היא נכנסה, ואצה למחלקה האחורית. היא אחזה בשקית שהייתה קרה
ונעימה, והיא פנתה לעבר הקופה. "פסטט", שמעה לפתע צליל לא
ברור. "פססטטט!", הצליל התחזק. זה בא מלמטה. היא הרכינה את
ראשה, ולרגליה היה מונח תפוח. תפוח אדום-צהוב. קצת מצולק, קצת
פצוע, אבל איזו קריצה...
מהמכולת היא יצאה עם שקית שוקו, ותפוח פשוט ביד. לא עגול ממש,
עגול-קצת -מעוות. לא ארגמן בוהק, אלא אדום-צהוב ממוצע,
לכאורה.
למחרת היה יום סגרירי במקצת, קרני שמש נעימות לא הציפו את
חדרה. וכשהתעוררה, התפוח נראה לה פשוט כשם שנראה לה אתמול. אבל
הוא השתלב מצויין בקופסאת העץ המרופדת בפלנל משובץ. תפור עליו,
ב-ד-י-ו-ק.
באותו בוקר, הבינה לראשונה, הילדה הממצועת לכאורה, שתפוחים
מושלמים מהאגדות - הם תמיד מורעלים. אך תפוחים שלבושים במעטה
ממוצע, לכאורה - לעולם לא יתגלגלו למקום אחר. לעולם  לא ישאירו
פתק אחריהם, כי הרי הם, אינם תפוסים קסומים. אינם קסומים אמנם,
אבל... כמה שהם מקסימים.