זה ככה רק בזמן האחרון, שנה בערך.
הוא אוהב אותנו רק כשאנחנו קטנות? בעצם...חושבת על זה-הוא
אוהבת אותנו רק כשאנחנו מוצלחות.
ונשבעת לך שמצטערת, אני באמת חושבת שהכל יכול להיות שונה. ואני
שואלת אותך-באמת אפשר אחרת? השנאה ביננו יכולה ללכת להציק
למישהו אחר?!
מתעוררת לתוך בוקר מקסים ושוב-אנחנו מתחילים לריב. אני בטוחה
שזה בגללי. אני בגיל ההתבגרות, לריב איתם זה כל כך נדוש.ואז
רוצה להפסיק. לא אוהבת להיות כמו כולם, לא אוהבת להיות חלק
מהעדר.
אבל...הוא כאילו מכריח, בכוח! בואי תריבי, תצעקי...תיפגעי!
והגעתי להחלטה-אני כבר ילדה גדולה, 16 כמעט, אז אני נשבעת
לעצמי שאני לא אתן לו לראות אותי בוכה. הוא לא מעיז להרביץ-אף
פעם!
אבל "המכות" שהוא נותן, יותר חזקות- הוא מצליח לפגוע ברגש,
בנפש-מזלזל, נותן לך להרגיש שהגעת עם פגם בייצור. אבל
רגע...אתה הוא האחראי לזה. לא?!
ולפעמים אני אומרת לו דברים-אני שונאת אותך!
אני צועקת לחלל החדר. יודעת שהוא שומע. יודעת שהוא נפגע.מאד.
מציקה המחשבה שאנחנו כל כך דומים. ואז עולה שאלה מציקה עוד
יותר, קיים מצב שבו היינו חיים בשלום?אתה ואני כמו כולם?
כניראה שמי ששולט בעניין הזה, יודע שאני לא אוהבת להיות כמו
כולם.
אבל יודעת שהיחידים שבאמת יכולים להניע את הדברים מלהיראות
ככה,
זה רק אנחנו. וזעקה נשמעת מתוך ליבי- אני רוצה, אני רוצה
להתחיל!
ולמרות שקצת קשה לי להגיד את זה עכשיו.
אני רוצה שתדע, שאחרי הכל-אני כן אוהבת אותך.

תגיד אבא-גם אתה אוהב אותי?