נסעתי הביתה עם אבא בכביש הראשי לצפון. אין לי הרבה מה לדבר עם
אבא אז הסתכלתי על השלטים.
משום מה השלטים אצלנו בארץ הם הרבה יותר מחוכמים מאשר בחו"ל.
כשהייתי בצרפת לא היו שלטים כאלה, שם היו בחורות ערומות,
באמריקה היו גמלים וסיגריות, בטורקיה היו...הרבה פרסומות
לגלולות הריון ומים מינרלים.  אבל בישראל, או שאנחנו יוצאים
במסרים לאומה, או שאנחנו מפרסמים בשמים.
בושם, מה יש לפרסם בבושם... אין מה.  אבל בישראל הם כבר
משועממים המפרסמים. יושבים כל היום במשרד שלהם בתל אביב
ומעשנים סיגריות בקצב, יושבים רגל על רגל על השולחן מדברים על
הילדים שלהם ועל המצב, ואיש אחד אומר לאיש אחר. "אתה יודע מה.
כבר הרבה זמן לא פרסמנו משהו"
ואיש אחר אומר לו "נו, מה רע? לפחות משלמים לנו." אבל האיש
האחד מרגיש מן משהו כזה בחזה, איך קוראים לזה... מצפון. הוא
הרגיש קצת חרא לשבת פה ולצחוק על כולם כשהוא ישב ולא עושה את
העבודה שלו. ואז עלה לו רעיון. הוא יפרסם בושם. בושם זה דבר
יפה, מריח, איך לא. לא צריך מסרים חזקים מדי, לא משהו סקסי
פחד, משהו נעים, מלטף, רך, יפה ומעודן. אבל איזה בשמים היום הם
כאלה ולא סקסיים פחד? אז הפעם הוא יעשה משהו. הוא יעשה משהו.
לא עכשיו, אחר כך- אבל העיקר שמשהו יקרה. הוא שלח מכתב לסופר
פארם וביקש שיעשו לו בושם מיוחד, אם ריח כזה  לא משהו סקסי
פחד, משהו נעים, מלטף, רך, יפה ומעודן.  משהו עם ריח של שוויץ
או של ברזיל. כן, שוויץ ברזיל.
שוויץ דה לה ברזיל. זה נשמע אחלה שם של בושם. אז הוא שלח מכתב
לסופר פארם, שמה המליצו לו
על טיפול בעיסוק. אז הוא נסע לברזיל. הוא עזב את המשרד, השאיר
שם את הסיגריות וגם את הנעליים הישנות, ארז מזוודה ונסע
לברזיל. אשתו לא התנגדה- עכשיו יהיה לה יותר זמן למאהב שלה,
היא ודודו.
שבועות הסתובב האיש שלנו ברחובות ברזיל מחפש בדיוק את הריח הזה
שהוא חיכה לו. יש משהו באוויר שמה, שמתאים לבושם. הוא חשב. זה
היה נכון. הוא לקח כמה בקבוקים והכניס בהם אוויר, אוויר
מברזיל. משהו בזה יפה, נעים, מעודן. כל מה שנשאר לו עכשיו זה
לנסוע לשוויץ. אבל מה הוא יעשה בשוויץ? ישראלי מרוקאי שמגיע
לאירופה, בברזיל הוא עוד הסתדר,כי כשאתה הולך ברחוב יש סיכוי
שתשמע אייל גולן ברקע, המוכרים בחוף היום צועקים "ארטיק בננה,
קרטיב לימון" ואם באת מישראל לתפוס בחורות ברזילאיות עם תחת,
תרגיש בבית, כי כולן ישראליות. הוא ואירופאים בטח ישחקו שחמט
ויאכלו גבינות, זה הדבר היחיד שהוא מכיר בשוויץ, אבל מה הוא לא
יעשה בשביל החלום שלו... אין דבר שהוא רוצה יותר מלעשות משהו
משמעותי. והוא הגיע לשוויץ. ובאמת היו שם גם שוקולדים, חוץ
מגבינות. והיה גם שוקו והרים גבוהים, עננים מרחפים שם יותר
נמוך מאשר בארץ כנען.
זה בדיוק מה שהוא יעשה, להשלים את החלק הכי חשוב: הרך והמלטף.
ופה יש כזה בשפע. אז הוא נסע להרים ברכבל ומילא כמה בקבוקים
ירוקים באוויר שוויצרי, הוא גנב כמה שוקולדים מהמלון וברח
בחזרה למטוס לישראל. לא כיף לחזור לפה, הוא חשב. בן גוריון
מעולם לא נראה יותר נורא אחרי ביקור בברזיל ושוויץ. זה לא
עניין אותו, עוד מעט הוא יעשה משמעותי. הבושם שלו בעצם, לא רק
לפרסומת. זה מי שירצה להרגיש טוב, יריח קצת מהבושם שלו, וירגיש
איך הוא מטייל ברחובות ריו דה ג'נרו  או אוכל שוקולד שוויצרי.
הוא הגיע לבניין רחוק בהרצליה שמה איזה חברת קוסמטיקה אמורה
להציץ לבקבוקים שלו. הוא ישב אצלם בבניין הלבן וחיכה בזמן
למנהל, מסרק כל שתי דקות את הקרחת ומיישר את החליפה. המזכירה
של המנהל עשתה לו עיניים כשהוא הלך במסדרון אבל הוא לא התעניין
בזה. הוא ישב עם המנהל ופתח לו אפילו את הבקבוקים. המנהל זה,
רבין, שינה את שמו פעמים מספר בגלל בעיות שתייה רציניות,
מרבינוביץ' לרבין, הוא התחתן פעמיים ויש לו ארבעה ילדים. חבל
שבזמן האחרון הוא לא נסע לשומקום חוץ מטורקיה, בגלל זה הוא לא
בן אדם שיכול להבין את האוויר של ברזיל ושוויץ.
המנהל הניד לשלילה, והאיש הלך לדרכו. הוא יצא אל הרחוב עם
החליפה, ועם המזוודה השחורה, עמד שם כמו איש שבא לבקר. הוא
הסתכל סביבו והתאכזב כשהכיר את הרחוב הזה. הוא היה פשוט ככה,
מאוכזב. מהעולם, מהחיים, מהכול. מברזיל, משוויץ, מאישתו שבוגדת
בו כבר שנה וחצי עם דודו השכן של אחותה, מהמנהל שלא מבין
בבשמים, מעצמו שחשב שהחיים הוגנים. הוא כבר לא רצה לעשות דברים
משמעותיים. הוא זרק את הבקבוקים שלו עם המדרכה, שישה בקבוקים
היו שם. הוא פתח את המזוודה, וזרק אחד אחרי השני, שוויץ ברזיל,
שוויץ ברזיל, שוויץ ברזיל. כולם הסתכלו עליו ברחוב בהרצליה אבל
לא היה אכפת לו. כולם אכזבו אותו. הנה הלכה המשמעות בחיים.

בעשר בלילה כבר לא היה אף אחד ברחוב. זה לא מהרחובות המבוקשים
בהרצליה, אולי בגלל שאין פה מסעדות. אין לו סיגריות- למרות
שהוא מת לעשן, למרות שהוא נגמל. אין לו אישה- למרות שהוא
רוצה-למרות שהיא בוגדת בו. ואין לו משמעות- למרות שכמעט הייתה
לו. והוא כועס על עצמו, שעזב את המשרד, וחשב שילך לו טוב בחוץ,
כועס על העולם שלא הסכים לקבל אותו אליו בשמחה וטפיחה על השכם,
כועס שוב על עצמו שהאמין שהוא מסוגל- שהאמין שהוא יכול, כועס
על ההוא שלא מבין כלום בבשמים. ופשוט כועס על כולם. וככה עם
חצי דירה בחדרה, כועס האיש הזה כל יום מחדש, ברחוב בהרצליה בו
איבד את המשמעות בחיים. הוא חושב על להקים אנדרטה,
"כאן הלכה המשמעות בחיים."
מעורר כבוד. אבל שלא תחשבו שהוא מסכן האיש הזה. הוא פיתח לו
שגרה, אורח חיים. כמו בן אדם נורמלי- כל יום הוא מוצא משהו חדש
לכעוס עליו. פעם על הכלבים שמטיילים על המדרכות, משתינים על
עמודי חשמל. פעם על אימהות שלא יודעות איך להרגיע את התינוקות
שלהן. על בקבוקי בירה שמתגלגלים להם בעשר בלילה ברחוב,
על זה שעובדי עירייה לא באים לנקות את הכביש.
והיום- כבר חצי שנה אחרי, הוא  כועס על השלט הזה בקצה הרחוב
שמפרסם את הבושם שלו.
"בת זונה המשמעות." והמשיך לכעוס על בקבוקי בירה ריקים.    




עבר שיפוץ