פעמים רבות אני תוהה מהו אלוהים. לא מיהו אלא מהו. אני מאוד
אוהבת לבקר בכנסיות ובבתי-כנסת, ומרבה לקרוא בתנ"ך ובברית
החדשה, שם אני מקבלת תמונה כללית על מהותו של האל. אני אף
קוראת ספרי תיאולוגיה ותוהה על משמעותם. מהתנ"ך ומהברית החדשה
ומדרשותיהם של הכמרים מצטיירת לי תמונה של אל נקמות: גדול,
מאיים ונקמני. האם זהו באמת האל? האם זו הדמות בה מאמין כל
העולם?
כעת אני קוראת את ספר ישעיהו. הנביא מטיף לעם שלא יעשו להם כלי
מלחמה, כי זה ביטוי לגאווה.
בתחילה לא הבנתי מדוע - מה פסול בזה שבני ישראל מגינים על
עצמם? כעת - אני מבינה. כאשר בני ישראל עושים לעצמם כלים להגנה
עצמית, הם בעצם מתיימרים לקבוע את גורלם. הם חוטאים בגאוותם
לחשוב שהם ראויים לקבוע אם יחיו או ימותו. לפי תפיסת ישעיהו -
מעפר באנו ואל עפר נשוב. אנחנו אפס לעומת האלוהים. הוא יצר
אותנו, והוא אשר יחליט אם נמות או נחיה. עלינו להפקיר עצמנו
בידי האל, לסמוך עליו שיצילנו, ואם יחליט להמיתנו - עלינו לקבל
זאת בשלווה ובהשלמה עם הגורל - הכל חלק מתוכניתו הגדולה של
האל.
כן, אני מבינה את כוונתו של ישעיהו, אבל אני מתקוממת נגד זה.
זה לא האל שאני מאמינה בו.
לא... האל שלי אינו אכזר ונקמן. האל שלי מחייך כשאני מאושרת,
ועצוב כשאני בוכה. הוא לא רק אל, הוא גם מלאך שומר. אכפת לו אם
אני מאושרת או לא. הוא דואג לי, שאחיה ואהיה מאושרת. ואם אני
טועה לפעמים או חוטאת - הוא לא מתכנן לי חיי נצח בגיהינום.
להפך - הוא אל סלחן, הוא סולח לי ומסתפק בחרטתי הכנה. האל שלי
הוא אל טוב. הוא מחזיק אותי ברגעיי הקשים ותומך בי תמיד.
וזה בעצם חטאי הגדול - אני רואה את אלוהים אנושי.
אם הכמרים או הרבי היו יודעים מה אני חושבת, בוודאי לא הייתה
כך רגלי דורכת עוד בבית תפילה עד סוף ימיי. הדעה שלי - היא
בגידה באל. אם ברצונך להיות יהודי או נוצרי טוב, אסור לך לראות
את האל בתור משהו שקרוב איכשהו אל האדם. האל הוא מעבר לאדם,
רחוק ממנו מרחק שנות אור. הוא כל הטוב והטהור, ואנחנו
החוטאים.
אבל בעצם - הם סותרים את עצמם.
מצד אחד הם רואים את האל כטהור, הרבה מעבר לחטאי אנוש, ומצד
שני - הוא נקמן ומחמיר, לא סולח בקלות ומתאכזר לאנשים - בני
בריאתו.
אלוהים אדירים, לשם מה בראת אותנו?!
האם לזה נועדנו - להיות השעשוע שלך, המשחק, התעסוקה?! וברגע
שנמאס לך ואתה משתעמם, אין זה משנה מהו גורלנו?! האם אינך מבין
שיש לנו רגשות?!
השאלה היא אם גם לך יש.
ואולי בעצם אתה המשחק שלנו. אולי אנו בראנו אותך כדי שיהיה לנו
את מי להאשים בצרות שלנו. כשאתה קיים אז יש לנו את מי להאשים
במלחמות, ברעב, בקור. אתה התירוץ שלנו לכל הדברים הרעים שקורים
בעולם. אתה מנת הסם שלנו, כך אנו מתחמקים מהמצפון שלנו,
משקיטים אותו. ברגע שמתעוררות אצלנו נקיפות מצפון, אנחנו
דוחפים לוריד את הסם - זה רצון האל, אנחנו אומרים, זה לא
בגללנו. והנה, הסם בגוף ואנחנו נרגעים. טוב שיש את מי להאשים.
האם אנחנו שפויים בדעתנו?!
מי אתה, אלוהים? רחום, או אכזר? סלחן, או נוקם? האם אנחנו
בריאתך או אתה פרי דמיוננו הקודח? הגולם קם על יוצרו, הלא כן?
אבל השאלה היא - מי קם על מי. ואני עדיין תוהה.