זוגות זוגות באו המילים לתיבה, בורחות מעולם המאבד את משמעותו
לדעת.
זוגות, זוגות, מפוחדות ועם זאת בליבן תקווה לימים אחרים.
בהיסוס נכנסו אל תיבת העץ המצופה גופר, מוצאות להן פינות
נידחות בירכתיים ומקוות שזירמי המים לא יכלו את הבית הצף שבו
ביכרו להישרד.
השמיים התקדרו במהירות והמילה "מילה" האיצה במאחרות לבוא
ואמרה: המבול קרב.
דייקניות ומכובדות הגיעו המילים הגדולות כמו "שלום", "אהבה",
"חכמה", "זדון". ואחריהן מחכות בהכנעה, מודעות למעמדן הנחות
הגיעו המילים הפשוטות ביותר, דלת העם כמו "עבודה", "מזון",
"בית" ולבסוף העייפות, חסרות הבית התלויות ברחמי הזולת כמו
"את", "אם", "אולי".
נקל היה לראות כי בחרו זו בזו משיקולים שונים: חלק בחרו
במנוגדות להן ביותר וחלק בדומות וחלק תפסו באקראי בידה של בת
זוג מזדמנת לחלוק עימה את הבדידות והחרדה.
זוגות, זוגות באו ובליבן תקווה: יום יבוא, יקלו המים, יונה
תביא עלה של זית לבשר כי באה העת לעזוב את התיבה והן תצאנה,
דלות, רעות מראה, חיוורות, אל עולם שחרב ובכוחן המועט אולי
תיברא המשמעות מחדש. |