פעם זה היה הרבה יותר אופנתי. הייתי חוזר מבית הספר בתור ילד,
עובר מתחת לתיבת הדואר שבקושי הייתי מגיע לפתח שלה ושמח לראות
כתם לבן מבצבץ מהחריץ, מכתב. תיבות הדואר היו מעין שובך חצוב
בבטון עם מכסי מתכת דקה על הפתחים המתאימים לכל דירה, עם
מנעול, שאני משוכנע שלא תוכנן להיות הרבה יותר מסתם קישוט, כי
אני לא זוכר זמן, שבו הוא ממש עשה את מה שמנעולים אמורים
לעשות. הופעה של מכתב חדש בתיבת הדואר היתה תמיד הבטחה, תזכורת
לכך שיש עולם גדול מסביב ושהוא זוכר אותך, או לפחות מישהו שם
בעולם הגדול ההוא זוכר אותך וגם מוכן לעשות משהו בנידון
ולהשקיע זמן ולכתוב לך מכתב, מין סוג כזה של הבטחה. לא משנה
שבדרך כלל המישהו הזה הוא פקיד הגבייה בחברת החשמל שמבטיח לך
שמחשבונך נוקו אי אלו כספים, או אולי נציג ההוצאה לפועל שמבטיח
לך שהוא הולך להגיע אליך בקרוב אם לא תסגור כמה נושאים פתוחים.
בתור ילד, דברי דואר מעין אלו כלל לא נחשבו כמכתבים בעיני, הם
הועברו כלאחר יד לשולחן המטבח לטיפולו של אבי/אמי, ואני פשוט
התעלמתי מקיומם, במידה מסויימת, כמו שאני מעביר את הדואר
האלקטרוני הזבלי של היום לסל המחזור. מכתב אמיתי היה מכתב
שכוון אלי, מכתב שמישהו טרח וכתב את שמי בכתב ידו על המעטפה,
מכתב שבפנים הייתי מוצא דף עמוס בכתב יד, מכתב שהכיל בתוכו
חלקיק מהחיים של מישהו אחר ושהמישהו הזה בחר לחלוק את אותו
חלקיק חיים דווקא איתי.
היום זה אחרת, כבר הרבה יותר נדיר לקבל מכתב ממשהו, אנשים
מתקשרים זה עם זה מהר במהירות ובזול והמכתב כבר איבד מעט מכוחו
המיסטי של פעם. גם ככלי להכרויות, מסוות על ידי הצגת מודעה
בעיתון כלשהו עם בקשה להתכתבות ופריסת תחומי התעניינות, הוא
כבר די חלש ולא עומד בתחרות עם אתרי ההיכרויות המקוונים,
המשרתים בצורה הרבה יותר ישירה ויעילה את המטרה לשמה הם נוצרו.
לכן, הייתי מופתע למדי באותו יום סגריר, כשעמדתי מול תיבת
הדואר המפוארת והבדר"כ ריקה שלי, מחזיק בידי מכתב שכוון אלי
ושמי כתוב על המעטפה בכתב יד, הפכתי את המעטפה, לא צויין שם
השולח, עליתי במדרגות בהתרגשות מסוג שלא חוויתי כבר זמן רב.
הנחתי את המכתב על השולחן בפינת האוכל הצנועה שלנו, ישבתי
להתבונן בו כמה שניות, נהנה מתחושות שחזרו אלי מילדותי, ואז
הסקרנות התגברה עלי ופתחתי אותו בזהירות. הדף בפנים היה מודפס,
והרגשתי כבר את מפלס ההתרגשות שלי יורד, וכשקראתי מה כתוב בו,
ההתרגשות הפכה למין תערובת של בוז וגועל. זה היה מכתב שרשרת,
מהסוג  הגרוע ביותר, זה שמתאר את כתיבתו במקור על ידי נזיר
שקיבל הנחיות ישירות מרוח הקודש, את תלאותיו בעולם במשך מאות
שנים, את ההצלחה הפנומנלית של אלו שעשו כמצוות המכתב והמשיכו
את השרשרת תוך ארבעים ושמונה שעות מקבלתו ואת הנקמה האכזרית של
שדי המכתב המסתוריים באלו שהעזו לקטוע את השרשרת. עם זאת היה
בו משהו שלא הייתי מצפה ממכתב כזה, הדף עליו הוא נכתב היה עבה,
מחוספס ואיכותי למדי, שונה מאד מנייר הצילום הפשוט המשמש את
הפחדנים הממהרים לצלם ולשלוח בטרם יפגע בהם הברק. במרכז הדף
היה סימן מיים יוצא דופן, מין עיטור שנראה כמו תחריט עץ של
מאזניים נוטות לצד אחד, ולא נראו בו הכתמים האופיניים לדף
שצולם פעמים רבות, נראה כאילו משהו ממש הדפיס אותו.  נאנחתי,
אולי הציפיה שנוצרה בי העצימה את תחושת האכזבה, הוספתי את
המכתב לערמת  העיתונים הישנים שבחדרי, על מנת שיהפוך לחומר
קריאה משעשע לשירותים לעיתות מצוקה.
אחרי ארבעים ושמונה שעות, זה התחיל. הגעתי לעבודה בבוקר וחיכתה
לי הודעה בתא הדואר האלקטרוני, ישיבת חברה בעשר. בעשר וחצי כבר
הייתי עם מכתב הפיטורים ביד. נסעתי הביתה, המום עדיין, ובאחד
הצמתים שקרוב לביתי, נכנס בי רכב מאחור, הורס את שאריות
התקווה,  למכור את הטרנטה שלי במחיר הגון. עליתי הביתה, עצבני
אחרי שעת וויכוחים בכביש, כדי למצוא שם מכתב מחברתי שבו היא
מודיעה לי שהיא עוזבת אותי ומפרטת בדייקנות משפטית את חסרונותי
ואת הסיבות המנומקות לכך שאני בעצם חרא של בן אדם.
בהתחלה, לא קישרתי בין שני הדברים, הכנתי לי כוס קפה ובהיתי בו
בלי ממש לשתות אותו, כשצלצלו בדלת, הייתי בטוח שבאו לעקל לי את
הצורה, וכמעט שמחתי כשהתברר שזה דואר רשום מהערייה שמודיע לי
על קנסות החנייה שצברתי בשנה האחרונה. לקחתי חבילת עיתונים
מהערמה בחדרי ועברתי ל"חדר הישיבות" ואחרי רפרופים בעיתוני
השבוע האחרון נתקלתי שוב במכתב, קראתי אותו שוב ודמי קפא
בעורקי. ראיתי בעיני רוחי את הנזיר כותב המכתב מחייך אלי את
חיוכו האכזרי חסר השיניים, מונה אחד לאחד את מה שקרה לי באותו
הבוקר, הפיטורים, התאונה, האהובה שעוזבת, כל אלו רק ביום
הראשון, מחר, לפי המכתב, הולך להיות רק יותר גרוע.
אין לי זמן רב, עלי למלא את הנחיות המכתב במהירות ולשלוח עשרה
מכתבים לאנשים שאני מכיר. התיישבתי מול המחשב והתחלתי להדפיס
אותו, הנחתי שיהיה זה מכובד יותר עבור המכתב אם אדפיס אותו
מחדש במקום לצלם אותו כמה פעמים, אולי שדי המכתב ירחמו עלי.
אחרי שסיימתי, הדפסתי עשרה עותקים והכנסתי אותם למעטפות
מתאימות, עכשיו צריך להחליט למי לשלוח, את מי לקלל.
המשמעות שכרוכה בקבלת מכתב כזה התחילה לחלחל בקרבי, כאשר
התחלתי לכתוב את השמות על המעטפות, הרגשתי כאילו אני גוזר את
דינם של כל אלו שאני שולח להם וגרוע מזה, לא היה אכפת לי. כל
מה שעניין אותי עכשיו זה להפטר מהקללה הזו, ומהר. ספרתי את
המעטפות, נותרה עוד מעטפה אחת, שברתי את ראשי במחשבה למי עוד
אפשר לשלוח ולא יכולתי למצוא עוד משהו הראוי לכך. לקחתי את
המכתב המקורי בידי והסתכלתי בו שוב, מי ששלח לי את המכתב הזה
ידע טוב מאד מה הוא עושה, הוא עשה בדיוק מה שאני עשיתי, התעלם
מהמכתב, נפגע ממנו ואז כתב אותו מחדש ושלח, והוא חשב שאני ראוי
לקבל אותו. ידעתי שאני חייב לגלות מי זה, וידעתי גם, שהוא יהיה
המכותב העשירי.
הלכתי לדואר לשלוח את תשעת המכתבים ולא הפסקתי לחשוב עליו כל
הדרך, על המכותב העשירי, ניסיתי להזכר מי ממכרי עבר סדרה של
טרגדיות שהתחילו והסתיימו בחטף, בלא הועיל. שלחתי את תשעת
המכתבים והחזקתי את העשירי בכיס מעילי הגדול. עליתי על
האוטובוס, בלי ממש לשים לב לאן אני נוסע, רק במטרה להעביר קצת
זמן, נרדמתי והתעוררתי בתחנה האחרונה מגיעת ידו של הנהג בכתפי,
ירדתי מהאוטובוס והלכתי חזרה הביתה.
בבית הכנתי לי ארוחת ערב קלה, הדלקתי לי סיגריה, הנחתי את
המצית על השולחן ועברתי על מכתבי היום, לא היו אלה מכתבים של
ממש, חשבונות, צו מילואים, פירסומות, ומכתב הזמנה לחתונה.
פתחתי את המכתב, אחי עומד להתחתן עוד מעט וביקשתי ממנו שישלח
לי הזמנה עם מפה של המקום. נראה לי טיפשי שיבוא עד אלי, הוא
אחי הרי, אבל מפה,  צריך, אני לא יודע איפה נמצא בדיוק האולם
הזה שהוא מתחתן בו. הסתכלתי על ההזמנה לחתונה, נייר משובח,
במרכז הדף היה סימן מיים שנראה לי מוכר. הוצאתי את מכתב השרשרת
המקורי והשוויתי את הדפים. אותו סוג דף, אותו סימן מיים של
מאזניים מוטות לצד אחד. התחלתי לבכות, הוצאתי את המכתב העשירי
והדלקתי אותו עם המצית שלידי.