שוב מתישבת מול מסך ריק, ושוב כותבת כמה מילים שכשמצרפים אותן
ביחד נראות נחמד, אבל אי אפשר להוסיף להן שום דבר אחר, רק
למחוק, שוב מתעצבנת ושוב מכבה את המחשב.
מתחילה ללכת הלוך ושוב בבית, לא מבינה איך זה שאם כל מה שהולך
לי בתוך הראש, כל הדברים שאני חושבת עליהם, שלא נתונים לי
לישון בלילה אני לא מצליחה לכתוב.
אני זוכרת שפעם זה היה פשוט יוצא ממני כמו מים, היה לי רעיון,
אחד, פשוט, וברגע שהיה לי חשק, הייתי מתישבת ופשוט מוציאה את
הכל במילים ודמעות ואח"כ היתי מרגישה כל כך גאה בעצמי שיצירתי
משהו, בשביל עצמי, ושאולי יעשה לאנשים אחרים טוב.
עכשיו, כל מה שאני יוצרת, זה צרות, ובלבול, ושום דבר טוב כבר
לא יוצא ממני.
אני מתרצת לעצמי, שמרוב מחשבות שמתרוצצות לי בראש, כבר קשה לי
להתמקד, שזה הרבה יותר מסובך כשיש כל כך הרבה רעיונות להתמקד
לדבר אחד. אני אומרת לעצמי הרבה דברים, העיקר לא להתמודד עם
הפחד שזה נעלם. שהאהבה שלי לכתיבה פשוט נעלמה בוקר אחד.
וכשבאמת חשבתי על זה, שזה נעלם, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה,
רק על זה.
עד שפעם אחת, בדרך לירושלים, בזמן שבהיתי כמו כל הנוסעים דרך
החלון של האוטובוס, משעינה פינה מהמצח על השימשה, מנסה לחשוב
ממה זה התחיל. מסתכלת על שברי הזכוכית שבצידי הדרך, שבמהירות
הנסיעה נראים כמו נחל זורם של שברי כוכבים, ואני מצמידה יד
לחלון, כל כך רוצה לגעת בשברי כוכבים אולי הם יחזירו לי את מי
שהייתי, את האהבה לכתיבה, הרעיונות, השמחה, הצחוק שיוצא בלי
שליטה, הכל יחזור להיות כמו פעם, ואני רוצה לבקש מהנהג שלמרות
שזה לא במסלול יעצור בשבילי, ויתן לי לרדת, לגעת בשבבי כוכבים,
ונשארת שם דבוקה למושב.
פוחדת שברגע שאני ארד, מהאוטובוס כל מה שאני אראה יהיה חלקי
זכוכיות סדוקות.
וחושבת,
שאולי יום אחד אני אבדוק אם הנחל נעלם והופך לשברי בקבוקים
כשהאוטובוס עוצר.
ואולי אם אני אכתוב על זה שאני לא יכולה לכתוב, אני באמת אוציא
את מה שמפריע לי, ואז הדברים באמת יהיו כמו פעם.