אמא שלי תמיד אמרה לי "בשבילי אתה הכי הכי" ואני הקשבתי לה.
מרגיש את אצבעותיה עוברות בשערי וקונה את כל הבולשיט הזה. אחר
כך יצאתי עם בנות שאמרו לי שאני הכי. הכי רגיש, הכי מתוק, הכי
רומנטי ואני נתתי למח שלי ולאגו שלי להתנפח מכל השטויות האלה.
כשגדלתי עוד וכבר היו לי נשים אמיתיות בחיים עדיין אמרו לי
שאני הכי. גם בעבודה הייתי הכי. חלק מהאנשים ממש שנאו אותי
בגלל זה. זה הדבר היחיד שחיבר אותי עם המציאות. אחרת הייתי
נשאב כבר מזמן לעולם ההכי. כשהתעוררתי הבוקר היא שאלה אותי
"תגיד מה זה הדבר הזה שכתוב לך על הגב?" "איזה דבר?" " מה זה?
זה כתובת קעקע שעשית כשהיית צעיר או משהו כזה?" "לא, אין לי
שום קעקוע" אמרתי לה, קצת נעלב, לא יודע בדיוק למה. "מה כתוב
שם לעזזל?" היא התאמצה לקרוא. "אל תזוז!" היא נזפה בי. כל גופי
התקשח. "נו מה כתוב שם כבר?" צעקתי עליה, "אני לא בטוחה זה
כתוב ממש בקטן, נדמה לי שזה..." היא התרחקה קצת, "TAIWAN IN
MADE" היא קראה בקול. אחר כך זרקה ממנה את השמיכה והתלבשה.
"אני לא מאמינה!" היא צעקה עלי, מחפשת את הנעלים שלה בטירוף.
"אני חשבתי שאתה משהו מיוחד," היא לא נרגעה "אתה יודע כמה כמוך
מסתובבים בעולם?!" היא היתה נסערת, לא ידעתי מה להגיד. "אתה
הבנאדם הכי..." היא לא סיימה את המשפט, היא פרצה בבכי ויצאה,
לא טורקת אחריה את הדלת, אלא סוגרת אותה ברכות, נועלת אותה
שלוש פעמים עם המפתח שלה. חשבתי למה? לא היתה לי תשובה. הלכתי
למטבח האמריקאי המעוצב. הערבי שהתקין אותו היה נורא נחמד.
הפעלתי את הקומקום החשמלי. הבאתי אותו מגרמניה. משהו ממש
מיוחד. על השולחן היה מונח העיתון. כתבה על ניצול העובדים
הזרים. לקחתי סכין יפני. את הדם ינקה הפילפיני עם נוזל ניקוי
ירוק, דווקא של סנו.