זה תמיד היה ככה. ואני דפוקה. תמיד יודעת להרוס הכל. להגיד
הכל, אבל בעצם לא להגיד כלום. וזה תמיד היה ככה. ועכשיו החורף
הזה. הגשם. אני חולה על הגשם. מטורפת על החורף, אבל תמיד הוא
בא בזמן הכי לא מתאים.
למה?
אני באמת לא מבינה. אתמול היה יום מושלם. לגמרי. ומזג
האוויר...וואו. היה מושלם. רציתי לדבר איתך. אבל לא היה זמן אז
קבענו להיום. ודווקא היום ירד גשם. ובפנים אי אפשר לדבר.
אנחנו... אנחנו צריכים לצאת החוצה בשביל לדבר. לנשום אוויר.
בפנים מחניק לנו. צריכים אוויר. משהו. מבחוץ. מבפנים זה כבר
סגור מדי.
אז קבענו לדבר היום, ודווקא היום... חורף בן זונה. רק להוציא
את היד החוצה וקופאים מקור. ודווקא היום רצינו לדבר.

אולי בכלל זה גורל. לא רוצים שנדבר. מישהו שם למעלה יושב ולא
רוצה שנדבר. לא רוצה שיקרה משהו. וזה תמיד היה ככה. אצלי.
תמיד. ואני זוכרת, גם בפעם שעברה שרצינו לדבר ירד גשם. אז
מנסים להגיד לי משהו? מישהו מנסה להגיד לי משהו??? וזה תמיד
היה ככה. אז היום לא דיברנו. מחר חייבים. מחר היא כבר הולכת
להגיד לך. שאני אוהבת אותך. אני חייבת להגיד לך לפני . אחרי
זה... אחרי זה אני לא אוכל להסתכל לך בינתיים, וזה תמיד היה
ככה! תמיד כל כך פוחדת... מאהבה. מסירוב. תמיד חששתי. ועכשיו
החורף הזה... והגשם... אחרי שהיא תגיד לך כבר אין לי לאן
לברוח. הכל גשום בחוץ. הכל רטוב. כבר אי אפשר לצאת החוצה. אבל
מחניק בפנים. ומחר תחפש אותי. בפנים. אחרי שהיא תגיד לך. ואני
כבר לא אוכל לצאת החוצה. והכל בגלל החורף.

ומה איתך? אתה תגיד לי משהו? אתה תגיד לי שאתה אוהב אותי? תציע
לי לצאת? מה? מילה? נשיקה? התעלמות? מה? אני לא יודעת מה יקרה
ואני לא יודעת למה לצפות. וזה תמיד היה ככה... והחורף הזה!
תמיד בא בזמן הלא נכון! אבל אני אוהבת אותך.
ומחר תדע את זה. אבל אני חייבת. אני חייבת לדבר איתך לפני.
לפני שהיא תגיד לך שאני אוהבת אותך. ולמה אני לא אומרת לך? למה
לי אין את האומץ? פחדנית שכמותי. אני פשוט מפחדת. ואמרו לי שגם
אתה רוצה. שגם אתה מעוניין. אבל אני ממשיכה לפחד. וגם אתה
מפחד. ורציתי לדבר איתך היום. אבל החורף הזה! והגשם הזה! בן
זונה של גשם! דווקא עכשיו! רציתי לשאול אותך משהו. נו... על מה
שאמרת לי אתמול.
אמרת לי שאתה מפחד להגיד לי מה אתה חושב עליי. דפוק. אמרת
שאולי זה לא יהיה מה שחששבתי שאני אשמע...
אבל אמרתי לך כבר! אני רק חושבת שתגיד עליי דברים רעים, אז מה
אתה דואג?
הרי אנחנו רק רבים כל הזמן. אומרים שאנחנו כמו זוג נשוי. ואני
חושבת שתגיד דברים רעים. אמרתי לך. אתה יודע. אז מה? תגיד עליי
דברים טובים? לא אכפת לי. באמת שלא. רק אל תנפח לי יותר מדי את
האגו. ואני שונאת מחמאות. טוב, נו... אתה יודע את זה.

ואתה נמשך אליי. בטירוף. אמרת את זה בעצמך. לחברה הכי טובה
שלי. אידיוט. חשבת שהיא לא תגיד לי? היא אמרה. בהיסוס. בחשש.
השביעה אותי שאני לא אספר שהיא סיפרה לי. אבל היא אמרה. ואז מה
אם היא ידידה טובה שלך? אותי היא מכירה 8 שנים. חשבת שהיא לא
תספר לי? ואתה נמשך אליי. אני יודעת. ואני חושבת שאתה גם
מעוניין. וגם היא חושבת ככה. וגם חברים שלך חושבים ככה...אז
מה? תגיד עלי דברים טובים? טוב. בסדר. אני פשוט רוצה לדעת. למה
שזה לא יהיה מה שחשבתי שזה אשמע? מה אתה חושב שאני חושבת שאני
אשמע? והחורף הזה בן זונה. רציתי לשאול אותך היום. להמשיך
במשחק הזה. נו... המשחק הזה. שלי ושלך. של ילדים בני 4. אני
אשאל שאלה, אתה תענה בחיוך שאני יודעת שמסתיר הרבה ואז תשאל
אותי ואני אענה בתשובה שלא תגיד לך דבר. ורציתי היום. ורציתי
עכשיו כבר לדעת. אבל החורף הזה... הכל בגלל החורף הזה.