הים כל כך קרוב. בדיוק מעבר לחלון האוטובוס שאני יושבת בו
עכשיו בדרכי להצגה יחד עם המגמה.
הוא כל כך קרוב אבל עדיין כל כך רחוק.
זה עצוב איך בתקופה הזאת של השנה, בחורף, כמעט ואין אנשים בים,
והים נראה כל כך מסכן.
אני מסתכלת על הגלים הענקיים וחושבת על זה שהים כאילו מבקש
בדרך מיוחדת רק לו, שנבוא אליו, שניכנס.
ואיך שאנחנו עוברים לידו כל אחד אומר לעצמו או לזה שיושב לידו
איך הים מביא איתו כל כך הרבה זכרונות.
וכמו כולם גם הוא שיושב לידי אומר לי את זה.
אני זוכרת שהוא אמר לי פעם שהוא לא אוהב את הים.
והיום הוא אומר לי שהוא אוהב את הים רק בזכות כל הזכרונות האלה
שיש לו ממנו.
ואיך כשהוא אומר את זה תמונה חדה מצטיירת לי בראש על הפעם הזאת
ממש לקראת הסוף שלנו יחד
שנינו יושבים, מלאים חול, מחוייכים ,מתנשקים וזה עושה לי כל כך
חם בלב לדעת שיש לי זכרונות כאלה.
אני ממלמלת שאני רוצה כבר שיבוא הקיץ, אם רק יכולתי הוא היה
כאן ועכשיו והאוטובוס הזה לא היה בדרכו לשום הצגה ,אלא אנחנו,
כל החברה, בדרך אל הים.
אני שומעת אותם צוחקים ומספרים סיפורים על הפעמים האלה שהינו
כולם בים.
סיפורים על זה שהיינו פעם אחת שיכורים, ופעם אחרת שהם התרחצו
בערום, ועל זה שמני המטומטם הזה כמעט טבע פעם אחת
כשהוא צלל באמצע הלילה לחפש את משקפי השמש שלו שנפלו לו לים,
ועל מסיבת הסיום שהייתה והריקודים, והנרגילה, והשתייה
והגעגועים.
ואני  דבוקה עם הראש לחלון הזכוכית ,כבר הפסקתי באיזשהו שלב
להקשיב לשיחה שלהם מצד אחד עצובה שהים כל כך קרוב אבל בכל זאת
כל כך רחוק אבל מצד שני שמחה על כך שלפחות נשארו לי הזכרונות
ששום דבר בעולם לא יוכל לקחת אותם ממני.






28.2.2002