פעם הכרתי ילדה בשם שני.

שני תמיד היתה צוחקת עלי שלה יש כנפיים, ולי אין.
"תראה אותי!" היתה צועקת, בזמן שריחפה כמה מטרים באוויר.
"עכשיו תנסה אתה!" צחקה. היא ידעה שאני לא יכול. היא כל כך
נהנתה לצחוק עלי.

יום אחד חזרנו מבית ספר, ושני ראתה חתול מילל על ראשו של עץ.
כמו הגיבורה ששני תמיד ידעה להיות בזמן הנכון, היא פרסה את
כנפיה, ועפה אל עבר החתול המסכן.
הסתכלתי מלמטה איך שני מרימה את החתול אל זרועותיה, ומורידה
אותו אל הקרקע.
"חתול מסכן," אמרה.
"מי יודע כמה זמן היה יכול להישאר תקוע לו שם על העץ אם לא
הייתי כאן."
ידעתי שהיא אומרת את זה כדי להרגיז אותי, אבל זה היה נכון.
אני סתם הייתי עומד וזורק עליו אבנים בתקווה שייפול מהעץ כמו
איזה כדורגל ישן.
כזה בן אדם אני.

"להתראות," אמרה, ופנתה לביתה. כנפיה הלבנים מתנופפים מאחוריה
עם כל צעד שהלכה.
לא הרמתי את העניים מהמדרכה.
הבטתי על הצל הפשוט שלי.
צל בלי בליטות.
פשוט צל.
פשוט אני.

נכנסתי הביתה, וסגרתי את הדלת בטריקה.
אמא שלי ישבה בסלון עם עוד כמה אנשים שלא ממש הכרתי, חוץ
מהפעמים שהיו באים לבית שלנו לשתות קפה ולדבר על המצב הביטחוני
בשכונה, ועל זה שהזקן שגר בקצה הרחוב נראה כמו אנס ילדים.
שיחות מבוגרים שכאלה.
לפעמים הם היו מביטים עלי ואומרים משהו כמו "גדלת", או "רזית",
או "תפסיק לזרוק אבנים על החתול שלי, פושטק!"
הם בכלל לא מבינים.

ראיתי את אמא שלי בוכה על הכתף של השכן שלנו.
היא הרימה את ראשה והסתכלה עלי.
"מתוק שלי." אמרה, וקולה נחנק.
"אבא של שני. הסרטן. הוא איננו."
שמתי את ידי על ראשה.
"אל תדאגי אמא. שני יכולה לעוף. היא תוריד לאבא שלה את הסרטן
מהעץ."

הסתובבתי ורצתי לחדרי.
זרקתי את עצמי על המיטה, ועצמתי את עיניי.
שני כזו מסכנה. כולם כל הזמן נטפלים אליה כי יש לה כנפיים.
זה רק עושה לה בעיות.

קמתי ונעמדתי מול החלון.
השמש התחילה לדמם על פני המים.
עליתי על עדן החלון כדי להרגיש את הרוח הקרה שנשבה מהים.
הרגשתי לרגע כאילו אני מרחף באוויר.
נזכרתי בימים כששני עוד היתה ילדה רגילה.
כשהיינו משחקים מחוץ לבית שלה, והאבא החיוור שלה היה יושב בחוץ
על כיסא נדנדה, צוחק ומשתעל.
חייכתי חיוך נוסטלגי מוזר.
אבא שלה תמיד היה אומר לה שהיא המלאכית שלו.
"תיזהרי כשאת הולכת ברחוב, מישהו עוד ייפגע מהכנפיים האלה,"
היה אומר לה בחיוך, ושני תמיד היתה צוחקת צחוק יפה כזה.
צחוק שרק שני ידעה.
אחרי זה היתה משחררת את כנפיה, ועפה לעזור לאיזה חתול מסכן
שנתקע.
תחושת כאב החזירה אותי לחדר.
הרגשתי פתאום איך הגב שלי נשרף, ושתי בליטות מנקרות אותי.
תחושה מרה אחזה בי, וזרקתי את ידיי לצדדים.
המציאות כבר רחוק מכאן, ושני קוראת לי.

קפצתי.

--

פעם הכרתי ילדה בשם שני.
ילדה עם כנפיים.