לראשונה בחייו הלך בבגדים טובים שכאלה, בחליפה יקרה, נעלי עור
רכות חובקות את רגליו, ואף שאין הוא רגיל ללבוש מפואר שכזה,
אינו חש בו כלל, כי אם רק את המוות חש הוא - צמוד לבטנו, מפעפע
סביבו, פוסע כצל לצדו בעודו צועד, כמעט  מרחף באוויר, בין
הקהל.
וכמה כוח בידיו סוף סוף. ירצה - יחיו. יחפוץ - יקרעם לגזרים.
כאן, עכשיו, בכל רגע.

הדם עוד שמור בורידים,
אין פיסות בשר בקירות.

התמונות בראשו מתנקזות לשנאה יוקדת, מרוכזת עד טוהר, מזוקקת
לשלמות קדושה אחת, מרוממת נפש. ריק מפחד, בחיוך על שפתיו, הוא
מביט בזוג ישישים, משרכים דרכם מולו בצעדים קטנים, נגררים.
בתנועה עצלה הוא מפנה להם דרך, בעוד הזקנה מצהילה פניה אליו,
מודה לזר על אדיבותו בניד ראש, מופתעת לגלות שאינו מביט בה
כלל, עיניו תרות אחר דבר מה שונה, אחר. וכי מה עניין לו ביתרת
חייהם הדלה?
מהלכו מתעשת עת נוחת  מבטו על אישה יפה, צוחקת אל תינוק
בזרועותיה, חוגגת בבועת אושרה, מנותקת מהמולת היום אשר סביבה.

ויד גדולה דוחפת אותו לצידה, קרוב כל כך עד שנדחק כמעט אליה,
חודר לטריטוריה הפרטית, השמורה שלה, גוחן ומלטף את ראש הילד,
מחייך לה במבט חלול.

היא מביטה אליו והחיוך המתהווה בקצות שפתיה המלאות קופא באחת,
פיה נפער.
ריח קדמון של מוות עולה באפה, מטלטל אותה, חודר תחת עורה, קר,
רטוב. היא מצמידה את הילד לגופה, כף ידה על ראשו, נסוגה לאחור.
עיניה בעיניו הכהות, רואה דרכו, רואה שכבר איננו כאן, כמו היה
רק בבואה למישהו רחוק מכאן בזמן ובמקום.
מאליהן פוסעות רגליה עוד צעד לאחור והיא מועדת, מוטחת אל
הכביש. מכונית נעצרת בבהלה בחריקה רועמת. ראשים מוסטים, שיחות
משתתקות.

ועדיין לא נשמעות צווחות סירנה מטורפות, מכריזות  בשיירות,
חגיגיות כמעט, שונות מתמיד.
ואין ריח שרוף באוויר.

אין מילים הוא מביט בה ללא ניע, חף מהבעה. שתי חיילות רצות
אליה דאוגות, שולחות ידיים להקים אותה, את תינוקה ואין היא
רואה אף מקצתן.
עיני האיילה שלה במבטו והוא נמר דרוך אל מול טרפו, סוקר אותה
במבט צהוב, חוגג את הפחד, הנה - עוד רגע מתוק יזנק, וכבר שוגרה
הפקודה מן המוח, והשריר אך עודנו רפוי.
בשקט הזה,
בחלקיק שלפני,
היא רואה את ידו נשלחת מתחת,
עיניה שבות לעיניו
והיא מבינה.
פעורת עיניים היא מנענעת את ראשה לאט מצד לצד, לואטת ללא קול:
"לא.  לא".

מכונית צופרת,
יום חורף שמשי נעים במיוחד.

"יש התרעות חמות" אומר איש שמן בחליפה, על אספרסו קצר, לאישה
עצובה, פולט עשן סיגריה, מדגיש את המילה "חמות" בחשיבות
מטופשת. "חמות", הוא חוזר, מביט בה, מנסה לשאוב אליו חזרה שביב
מהביטחון שלה בו, כאילו יש בידיעה, במילה, ולו עוד טיפה של
כוח.

והוא עומד לו ביניהם, לבוש בחליפה לראשונה בחייו, בנעלים הרכות
כל כך, נושם נשימה אחרונה של חופש, מבטו שבוי בעיני האישה
בהבנה מוחלטת, בהשלמה, הוא מחייך אליה,


ולוחץ.