טיול שנתי - תשע בלילה

לעיתים אני מרגישה כמו השדים בקטע האחרון של"פנטסיה" של וולט
דיסני.
יצורי להבה המתנועעים על כף ידו הפתוחה של השטן, משתנים עם
האור המשתנה.
בצהוב הם הופכים לווילות מחוללות אשר בתנועות של יצאנית מנוסה
מטלטלות מותניהן ועכוזן לקצב הנגינה, ובכחול הנם שדים מכעורים
ספק חמור ספק חזיר ספק תיש המחוללים על כף השטן בצווחת גיל.
כך גם אני מרגישה, כווילה המנוענעת את מותני בפיתוי אשר ברגע
שהאווירה משתנה הופכת למעין מפלצת.
לבסוף מגיעות פעימות השעון והשטן מועך את השדים בכף ידו ומצטנף
על פסגת ההר, ומתחיל מצעד הנשמות אל מעבר לנהר.
מי יודע? אולי מחול עוועים זה יסתיים ואני אשולח לנוד ולנוע
ברחבי ארץ יפיפייה חסרת מנוח ושלווה לנצח, בתום ההילולה?
אך עתה ארקוד ואזמר, נותנת לכף ידו המסוקסת, השחומה לשמש לי
כקרקע בטוחה, ולתת לעצמי להתגלות במלוא פארי, בעוד המוסיקה
נסחפת הלאה, מאבדת כל הגיון או קצב, נשמעת רק לתנועות מותני
הווילה שלאחר שנייה הופכת לחזיר וכן הלאה,
המוסיקה שנוהרת בראשי נשמעת רק לנענוע מותני ואך ורק להם.
אני מהרהרת, מציירת באצבעותיי על החלון ומסתכלת כיצד אור פנסי
המכוניות משתבר בהם, בכל אחד מהם, בצורה שונה.
אני חשה עכשיו כאילו איזה שהיא כוס אושר נגדשה יותר מדי, יוצרת
מן מתח הלוחש "מתי ישפכו המים מהכוס?"
מתי אושרי ידלוף החוצה?
אני ממציאה תסבוכות, מנסה להתחמק מהמציאות העגומה שבה אני
מאושרת ונאהבת, מציאות כה חד-גונית ומפתיעה, שרק ההלם בגילויה
הביא אותי לקונפליקט רגשי.
היש פיות בעמקים שאני חוצה?
אולי הן מרחפות שם, הרחק מהישג ידי, היה רגע שבו האמנתי בכל
כוחי, אך חלף הוא, והשאיר אותי עם תקווה עמומה לגילוי, אך לעד
אשאר עמומה, חושי עטופים בסדין.
לעד אשאר אטומה לעולם המחכה לי בחוץ, ואחלוק את עיוורוני עם
מחצית הכדור.
אני חוזרת לכתוב כמו פעם, נותנת לשורות לחלוף על פני המחברת
הירוקה שלי, בכתב לא קריא.
האוטובוס דוהר קדימה, ובחשכת הלילה אני כותבת לאור מנורת ניאון
שמשתלשלת מתקרת האוטובוס
ומתילה על כולם אור משונה, כמעט שטני.
אני נחבאת בתוך הכיסא , נזכרת בלילות אחרים, שבהם עלי הוטל
לשמור, להישאר זקיפה על עומדי ואילו עתה אני נחבאת באחד
המושבים הראשונים של האוטובוס, מקשיבה להמולה שמתהווה כפקעת
רקעים במושבים האחרונים.
מעטים ניסו לישון אחרי השעות שבילינו בשמש המייגעת דורכים על
סלעי גיר ומנסים לעלות על גבעות בשביל לחוש את הרוח המלוחה
שמגיעה מכיוון בריכות האגירה בים המלח.
ועתה אנו נוסעים , הרדיו מזמזם שירים של אביב גפן והבית מתקרב
במהירות מבהילה, בעוד בלבי אני מתחננת לפנצ'ר, לתאונה , לפקק
שירחיק אותי מהבית וישאיר אותי בתוך הברכה הנעימה של חושך,
אוטובוס אבק וממתקים שהתבשלו בשמש, שיוצרים מעין אווירת אחווה
משונה באוטובוס עד שאני יכולה פתאום להרגיש קרובה אל הילדים
שאני שונאת כל כך ואני יכולה למחול להם על כל מה שהם עשו או לא
עשו או יעשו לי, ולשחרר אותם מהנטל הכבד של משא שנאה המכוון
אליהם בחצאי מבטים רווי פחד וכעס.
התיק שלי מוטל במעבר, הרגליים שלי על המושב שממול לי, דוחפות
מעט את הרגל והתיק של הילד ששם, מעמיד פנים שהוא ישן ומקשיב
לקולות מאחורה, כמוני, ומתפלל אילו רק יכל לשבת שם ולא
מקדימה.
אני כותבת מכתב לאמילי, מקמטת את הטיוטה וזורקת אל הפח שעומד
מולי. הנהג מפזם שהוא מצטער על המכתב, אחרי שכמעט אסר עלי
לעלות לאוטובוס מרוב שהייתי מכוסה אבק, גם לו מחלתי, נותנת
למריבה שרבתי אתו לשקוע בתוך משקע האבק שאני משאירה, למרות כל
ניסיונותי להיפטר מהאבק,
על הכיסא החדש כמעט לגמרי, המרופד בבד פרוותי סגול כחול כתום.
התחנה שבה ארד, הרחוקה מביתי כרבע שעה דוהרת לקראנו, ואני
מעמיסה את התיק על גבי שולחת להתראותים רפויים אל חברותי,
המשתתפות בריב ער עם כמה ילדות אחרות, ויורדת, סוגרת את המחברת
לנצח של עוד לילה אחד.