אי שם בקצה העולם, במקום בו לא דרכה כף רגלו של אדם מעולם ומן
הסתם גם לא תדרוך, ישנו מקום הנקרא מחוזות הקרח הסגול.
כל המקום עשוי מקרח בצבע הסגול על כל גווניו. אין שם צמחים
ואין שם חיות, אבל למרות הקרח חמים ונעים שם. למרות הקרח,
האביב שולט במקום רוב ימות השנה, חוץ מתקופה מסוימת בה מגיע
החורף. אך אין זה חורף עם שטפונות וגשמי זלעפות, כי אם חורף עם
רוחות נעימות ושלגים קלילים המכסים את הקרקע כמו שמיכה חמה
ומזכירים את סנטה קלאוס ואת חג המולד.
תושבי האזור נקראים אנשי הקרח הסגול. לרובם יש עור שחום, לחלקם
עור שזוף במקצת ולמעטים מביניהם - עור ורדרד. לכולם יש אף סולד
ושיער שחור כלילה (כלומר - שחור עם ברק כחלחל) ועיניים סגולות
כקרח של ארצם.
לכולם - חוץ מצליל.
הו, לא - צליל אינה כמו כולם. נכון, יש לה שיער שחור כלילה,
אבל עורה לבן כשלג ועיניה היחידות במחוזות הקרח שאינן סגולות.

כחולות-אפורות הן עיניה, כמו אגם קפוא המשקף את כל המתרחש בו.
כאלה היו עיניה של צליל.
עיניה היפות היו ממסוגרות במעגל של ריסים שחורים עבותים, אפה -
בצורת "כפתור", שפתיה קטנות וצורתן תינוקית. חיוכה עדין.
תושבי השמיים היו בני בית במחוזות הקרח הסגול. כאשר התחשק להם,
היו יורדים מן העננים וקופצים לביקור.
נשפי ריקודים היו נפוצים מאוד במחוזות הקרח הסגול. לא ריקודים
עדינים כגון ואלס, אלא ריקודים סוערים כמו בלק בוטום, טנגו,
צ'רלסטון, פוקסטרוט ועוד. בעיקר אהבו אנשי הקרח הסגול סלסה. הם
היו דוהרים על רחבת הריקודים הסגולה (למרבה הפלא, הם לא היו
זקוקים למחליקיים, כנראה הייתה תכונה מיוחדת ברגליהם שאפשרה
להם ללכת על הקרח חופשי בלי להחליק), מנענעים ומסלסלים כמו
מטורפים. וצליל הקטנה הייתה הכוכבת. לא הייתה רקדנית טובה ממנה
בכל מחוזות הקרח הסגול.

"גבריאללללללללללללללללללל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
- "מה, קסיופיאה?"
- "לאן אתה נעלם כשמחפשים אותך?! בוא הנה, יש מסיבת ריקודים שם
למטה בקרח!"
- "עכשיו?"
- "גולם, אלא מתי?! נו, נוגה וצדק כבר יצאו לדרך, אבל אנדרומדה
ואוריון עוד מחכים לנו, וגם מיכאל. הזדרז!"
גבריאל יצא בריצה מחדרו, משתחל תוך כדי ריצה אל תוך גלימת
המלאך הלבנה שלו, אבל קסיופיאה הספיקה לראות חלק מחזהו.
"נו, ילד!", היא הניחה יד על חזהו וגיחכה, "כשתגדל עוד תהיה
שובר לבבות!"
גבריאל צחק ונתן לה מכה קלה.
"קסיופיאה, אחותי", ענה לה בחיוך רציני במקצת, "אל נא תשכחי
שאני מלאך!"
קסיופיאה נדה בראשה בצער מעושה.
"כן", נאנחה, "ולכן עליך להיות אפילו יותר שמרני מכומר, הא?
איזה בזבוז של נער נאה כמוך! איזה מזל שאני לא מלאך אלא קבוצת
כוכבים! לא הייתי מסתדרת עם השמרנות הזו!", היא פלטה אוויר
בהקלה מעושה וצחקה.
"אני מסכים אתך בכל לבי!", צחק גבריאל.
"קסיופיאה, גבריאל, בואו כבר! בקצב הזה נגיע בסוף ההרקדה!",
גבריאל וקסיופיאה שמעו את קולו של אוריון קורא להם.
הם רצו החוצה, צוחקים ומתקוטטים בעליזות.
אוריון קידם אותם בטפיחה על השכם, שערו האדום כאש קופץ בעליצות
על כתפיו.
"הגיע הזמן!", הוא צחק "מיכאל, אנדרומדה ואני התייבשנו כאן!"
החמישה נתנו ידיים והמריאו מהענן, מתירים מאחוריהם שובל עדין
של אבקת כוכבים והילת מלאכים.
"מה שלומך, מייק?", גבריאל חייך אל מיכאל המלאך, חברו הטוב
ביותר.
"בסדר", מיכאל חייך אליו בחזרה והידק את אחיזתו בידו.
"זוג הומואים", לחשה קסיופיאה בגיחוך וגבריאל בעט בה.
"מה כבר אמרתי?!", היא היתממה.
"שום דבר, קסיופיאה", מיכאל הסתכל בה במבט לועג, "את פשוט טלית
שכולה תכלת!"    
"כולנו מסכימים אתך במאה אחוזים!", חייכה אנדרומדה וצבטה את
קסיופיאה בלחייה. קסיופיאה החזירה לה צביטה.
"בחייכן, בנות", צחק אוריון, "בסוף כולנו נתרסק לפני שנספיק
לרקוד אפילו ריקוד אחד!"

"איך החיים שם למעלה?", קולה הנעים של צליל נשמע בבירור.
"נחמדים מאוד!", ענתה לה נוגה, שנשבתה בקסמיה של הילדה בת ה9-
ברגע שהגיעה אל מחוזות הקרח הסגול.
"תארי לי אותם", ביקשה צליל בעיניים בורקות.
"ובכן, כל בוקר אנו מתעוררים מוקדם, טל עננים על עיננו והשמש
מקדמת את פנינו בשמחה", נענתה נוגה לבקשתה של הקטנה, "אז אנו
הולכים לחדר-האוכל המשותף לכל תושבי השמיים ו..."
"היכן נמצא חדר-האוכל?", קטעה אותה צליל, מתעניינת בכל פרט
קטן.
"על ענן גדול במיוחד בשמיים. אני וחבריי גרים על ענן קטן סמוך
לחדר-האוכל וכך אין לנו הרבה לעוף עד אליו. בכל אופן, אנו
הולכים אל חדר-האוכל ורואים באיזה תורנות שמו אותנו. היום,
למשל, תפקידי היה להדליק את הכוכבים וזמן קצר לפני שהגעתי לכאן
עשיתי זאת".
"באמת?", עיניה היפות של צליל הבריקו מרוב התפעמות.
"כן", נוגה חייכה למראה התרגשותה של הילדה, "וישנם עוד תפקידים
כגון תליית הקשת בענן, תיפוף על תופי הרעמים, זריקת ברקים,
השלכת כוכבים נופלים, הזזת כוכבי הלכת ואפילו הגשמת המשאלות
שילדים מבקשים מהכוכבים הנופלים".
"הלוואי שאני יכולתי להגשים משאלה של מישהו! זה בטח ממלא את
הלב בים של גאווה ושמחה!", אמרה צליל.
"כן, חמודה, אבל יש משאלות שקשה מאוד להגשים...", נאנחה נוגה.
"מה למשל?", תהתה צליל.
"לפני חמש שנים, כשהייתי בת 17, הייתי אחראית על הגשמת משאלה
של נערה אחת, שביקשה שנער אחר יאהב אותה", אמרה נוגה, בעיניה
מבט הדואה למרחקים ולזמנים אחרים. "במשך חודשים עמלתי על הגשמת
משאלתה, ניסיתי הכל - שום דבר לא עזר. כוחותיי לא יכלו להושיע.
צפיתי בה ופשוט ראיתי איך הלב שלה נשבר עמוק בפנים. ברגעים
כאלה מתחשק לי למות..."
צליל הסתכלה בה בעיניים גדולות.
'לעזאזל, איך הילדה הזאת מוציאה ממני דברים שאינני מספרת אפילו
לחבריי הטובים ביותר!', חשבה נוגה וקיללה חרש, 'למה עליי להרוס
לה את האשליה שהעולם כולו טוב?! יש לה מספיק זמן לגלות את זה
בעצמה!'
"נוגה, את באה לרקוד?", נוגה שמעה את קולו של צדק, אהובה, קורא
לה. מעולם היא לא שמחה כל-כך על שמישהו קורא לה!
"בשמחה", נוגה קפצה ממקומה במהירות מופרזת, אך לא שמה לבה לכך.
היא תפסה בידו של צדק, שלחה אליו חיוך קורן יתר על המידה
ונכנסה אתו לרחבת הריקודים.
מבטה של צליל עקב אחריה, אך בטרם הספיקה לתהות על דבריה היא
ראתה בזווית עינה עמוד אור תכול בוהק. היא סובבה את עיניה
והדבר הראשון שהבחינה בו היה גלימות לבנות כשלג, הילות בוהקות,
ואחר-כך גם הבחינה בשיער אדום כאש ובשיער ארוך ובלונדיני.

"היי, גב, מייק, יון, קס, דרו!", נוגה חייכה אל חבריה -
גבריאל, מיכאל, אוריון, קסיופיאה, ואנדרומדה, שבדיוק הגיעו מן
הענן - וחיבקה אותם אחד אחרי השני.
"חבר'ה, אני רוצה שתכירו מישהי", נוגה חייכה. מאחורי גבה יצאה
צליל.
החמישה נעצו בה מבט. הם הכירו את הקטנה מרחבת הריקודים, אך אף
פעם לא דיברו אתה.
גבריאל רכן לעברה וכרע על ברכיו.
"ומי את?", הוא שאל אותה ברוך ואחז בידיה.
צליל הרימה את ראשה ונתקלה בעיניים בצבע חום-דבש בעלות מבט
נעים. גבריאל נפעם למראה עיניה היפות, ולבו רעד.
"הו, אלוהים!", מלבו בקעה אנקה חרישית. היה משהו בעיניה שהרטיט
איזה מיתר נסתר בלבו. והוא ידע שהוא לא ישכח את העיניים האלה
לעולם.
עיניה של צליל התכווצו בזוויותיהן, כאילו התאמצה להסתכל אל תוך
נפשו של גבריאל.    
"אני צליל", ענתה בקול חרישי.
גבריאל לא יכל להסיר ממנה את עיניו.
'כמה שם זה הולם אותה!', חשב לעצמו, 'אכן - קול פעמונים. קול
עדין ומלאכי שכזה לא שמעתי מעולם...'
"צליל", הוא חזר על שמה בקול חרישי לא פחות משלה, זוויות פיו
מרוממות בחיוך קטנטן, כמעט בלתי מורגש.
קסיופיאה נעצה בשניים מבט מן הצד ושתקה. היא הייתה יחידה מבין
החבורה שהרגישה בכימיה בין השניים, אך פיה, שלא סותם בדרך כלל,
נדם. 'תראו אותם!', היא לחשה לעצמה, נדה בראשה בחיוך עדין
וטוב. אחיה, שנותר אדיש למול נערות מבוגרות ממנה, יפות ממנה,
מפותחות ממנה - לא יכל לעמוד בפני קסמה של הילדה הקטנה שלפניו,
הילדה הקטנה ממנו בשבע שנים, והמפתיע מכל - שהיא היחידה
שהבחינה בכך. 'האם ייתכן שהם עד כדי כך טיפשים?!', היא חשבה
לעצמה, 'או שמא אני מרגישה בכך רק מפני שהוא אחי?'
היא חייכה ושתקה.
גבריאל החזיק בידה והזדקף. הוא חייך אליה מלמעלה.
אנדרומדה חייכה אליה.
"אני אנדרומדה", אמרה.
'שיער בלונדיני וארוך, עיניים חומות, חיוך חביב.'
הילדה חייכה.
אוריון עשה אתה תקיעת כף וחייך אליה.
"אוריון", בלגן את שערה.
'תלתלים קופצניים אדומים כאש, עיניים ירוקות בורקות, חיוך
שובב, אף סולד.'
צליל צחקה.
"אני קסיופיאה, חמודה", קסיופיאה צבטה בלחייה של הילדה.
'שיער חום מתולתל וסבוך עד הכתפיים שמסתיר את פניה כמעט
לחלוטין, עיניים חומות מתנוצצות, אף רחב, חיוך גדול ואוהב.'
היא חייכה אליה בחזרה.
מיכאל רכן לעברה וחייך.
"מיכאל", אמר וליטף את ראשה.
'שיער חום כהה קצוץ, עיניים חומות כהות קודרות במקצת, אף סולד,
חיוך עדין.'
צליל הסתכלה עליו במבט מוזר.
מבטה עבר אל גבריאל.
'גבוה, רזה, שיער חום בהיר עד הכתפיים, עיניים בצבע חום-דבש עם
מבט נעים, אף סולד, חיוך מקסים, נקודת חן ליד האוזן.'
"מלאכים", היא אמרה.
גבריאל חייך אליה.
"כן, מלאכים", אישר את דבריה.
היא חייכה אליו ולבו נצבט בקרבו.
"רוצה לרקוד?", הוא שאל אותה.
צליל חייכה.
"בשמחה", ענתה והוא הוביל אותה אל רחבת הריקודים.
עיניו של מיכאל עקבו אחריהם.
הוא צפה בהם רוקדים, ראה איך גבריאל מסחרר את הילדה הקטנה, איך
היא רוקדת לא רק עם הרגליים אלא עם כל הגוף והלב.
'שניהם רוקדים נהדר!', הוא חשב.
הוא פנה אל אנדרומדה.
"רוצה לרקוד?", שאל בביישנות מה.
היא צחקה.
"חשבתי שאסור למלאכים לרקוד", ענתה אנדרומדה בחיוך.
מיכאל נעץ בה מבט מופתע.
"למה לא?", הוא שאל.
"כי אתם כאלה מין קדושים, לא?", ענתה אנדרומדה.
"לא תמיד", קרץ לה מיכאל, "אבל מה הקשר?"
"אין קשר", צחקה אנדרומדה, "סתם התבדחתי"
היא אחזה בזרועו ושניהם הלכו אל רחבת הריקודים.
אוריון וקסיופיאה הסתכלו זה על זו.
קסיופיאה קרצה לו.
"נו, טוב", נאנח אוריון בנימה של קדוש מעונה.
קסיופיאה חרצה לו לשון.
שניהם הלכו יחדיו לרקוד.

"המלאך גבריאל, מה הייתה התורנות שלך היום?", שאלה צליל לפתע
באמצע הריקוד.
גבריאל זרק אליה מבט מופתע.
צליל חייכה.
"דיברתי עם נוגה", אמרה.
גבריאל חייך.
"הורדתי גשם בקצהו השני של העולם ותליתי את הקשת בענן. זה מראה
מרהיב! אולי אקח אותך פעם לראות איך נתלית קשת בענן. לא תוכלי
לשכוח מראה זה כל ימי חייך!"
צליל חייכה ועיניה זהרו באור פנימי.
"באמת אוכל לבוא אתך, המלאך גבריאל?", שאלה, נפעמת.
גבריאל צחק.
"בוודאי, קטנה", ענה, "למה לא?"
צליל חייכה חיוך רחב.
המוסיקה השתנתה מהורה לסלסה.
"את יודעת לרקוד סלסה?", שאל גבריאל.
צליל קרצה לו.
"אלא מה חשבת?!", צחקה.
"היא הרקדנית הכי טובה במחוזות הקרח הסגול!", אמר לגבריאל איש
קרח סגול שרקד לידם, "הכל היא יודעת! תפסת לך את הרקדנית הטובה
ביותר אצלנו, אל תזלזל בה! לא משיגים אותה בקלות, אתה יודע!"
הוא צבט בחיבה בלחייה של הילדה.
צליל צחקה.
"נו, זו הייתה תשובה מספקת בהחלט!", אמר גבריאל בחיוך ספק לועג
ספק מתפעל.
והם רקדו ורקדו את כל הריקודים. גבריאל, מסתבר, היה רקדן מצוין
לא פחות מצליל, וראוי בהחלט להיות בן זוגה בריקודים.

גבריאל הסיט את קורי העכביש הרבים.
"מה זה המקום הזה?", הוא שאל את צליל.
היא חייכה חיוך מסתורי.
"זה...", היא לחשה בדרמטיות, "הבית הסודי שלי".
היא התנפחה ברוב חשיבות.
גבריאל צחק.
"את מוכנה לתרגם לי את זה, בבקשה?", חייך.
"לכאן אני באה כשאני רוצה להיות לבד ולחשוב קצת", הסבירה
בפשטות.
גבריאל סקר את המקום בעיניו.
קירות סגולים כהים, כמעט בצבע הלילה, התקמרו ויצרו מעין כיפה
מעל לראשם. המקום היה עטוף קורי עכביש דקיקים שהוסיפו אווירה
עתיקה במקצת ודרמטית למקום. שברי אבנים סגולות בכל גווני הסגול
היו פזורים על הרצפה. המקום היה אטום לחלוטין חוץ מפתח קטנטן
דרכו נכנסו השניים (גבריאל נאלץ לזחול על ברכיו כדי להיכנס),
ולמרות שהיה סגור - הואר המקום באור חזק, אבל לא אור שמש
צהוב-לבנבן אלא אור סגלגל קודר ואפלולי במקצת, שגרם לחדר
להיראות מסתורי. גבריאל הופתע לגלות שהאור בקע מתוכם של שברי
האבנים והקירות.
"יפה כאן", שתי מילים הספיקו לבטא את כל מה שגבריאל הרגיש
וחשב.
צליל לא ענתה.
גבריאל הפנה את מבטו אליה, ונשימתו נעצרה.
'איזה מין מבט!'
עיניה היו גדולות כעיני איילה ובהן עמד אותו מבט שקוף-אטום
שגבריאל ראה בהן כשהכיר אותה. אך היא לא הביטה אליו.
"צליל?", הוא הניח יד על כתפה.
עיניה חזרו להתנוצץ בשובבות קלה כמקודם. היא הפנתה אליו את
מבטה וחייכה.
"מה?", שאלה.
"כלום", נאנח גבריאל.
צליל נעצה בו מבט חודר, ואחר משכה בכתפיה.
"יש כאן אווירה מוזרה כזו", אמרה, "לא יודעת איך להסביר את זה.
כאילו... כאילו כל העולם מסביבנו לוחש לנו. לחישה... מסתורית
כזאת, שמעבירה צמרמורת ומזכירה ירח ו... וכוכבים ו...כמה היקום
סביבנו גדול. כאילו... היקום מנסה לגלות לנו איזה... סוד..."
גבריאל הסתכל עליה.
"יש לך כושר התבטאות מופלא", אמר, ולא בציניות.
היא חייכה.
הוא הרים את מבטו לתקרה.
פתאום, למול עיניו החלה התקרה להשתנות. מאטימות מוחלטת החלה
התקרה להיות שקופה יותר ויותר, כאילו מישהו מרק ממנה שכבת אבק
עבה וראו מה מסתתר מאחוריה. ככל שהתקרה נעשתה שקופה יותר כך
יכל גבריאל להבחין במה שהתקרה הסתירה.
הוא הרגיש כיצד הקירות סביבו לוחשים לו.
'זה לא ייתכן!', חשב גבריאל.
מיליארדי כוכבים נגלו לעיניהם כאשר התקרה נעשתה לבסוף שקופה
לחלוטין.
'אלוהים אדירים, היקום באמת ענקי!'
צליל הסתכלה על אין ספור הכוכבים הנוצצים ופתע אמרה:
"ההורים שלי שם"
גבריאל הסב את מבטו אליה ונעץ בה מבט מופתע.
אחת מזוויות פיה הורמה מעלה והיא אמרה:
"לפני שנתיים דודה שלי באה אליי ואמרה לי שההורים שלי טסו
לחופשה בשמיים. הייתי מופתעת כי בעצם אין אחד מאתנו, אנשי הקרח
הסגול, המסוגל לעלות לשמיים ולהישאר בחיים, אבל לא אמרתי זאת.
היא אמרה שאצטרך לחכות עד שיגיע זמני לפגוש אותם, ואז אעלה גם
אני לשמיים ואפגוש אותם. היא אמרה שכל אחד מאתנו יגיע בסופו של
דבר לשמיים, אבל ההורים שלי קיבלו עונש לעלות למעלה יותר מוקדם
ולעזוב אותי כאן".
גבריאל הסתכל עליה ברחמים.
'מזל שהיא לא יודעת מה המשמעות של מילים אלה!, חשב לעצמו, מזל
שרק כשתגדל היא תבין שלעולם לא תראה שוב את הוריה.'
'עליי לדבר עם דודה שלה', הבזיקה מחשבה נוספת במוחו, 'אברר ממה
מתו הוריה'.
הוא חייך אל צליל בעידוד.
צליל הביטה בו, אך נותרה רצינית.
גבריאל החזיר את מבטו אל הכוכבים.
"את גרמת לתקרה להיעלם, נכון, צליל?", נפנה אליה פתאום.
צליל צחקה.
"אולי", אמרה במסתוריות.
גבריאל צחק ופרע את שערה.
"גבריאל!!!", צווחה צליל והתנפלה עליו.
השניים החלו להתחרות מי יפרע את שערו של האחר, והתגוששו
וצחקו.
כעבור דקות מספר הם הפסיקו.
הם הסתכלו אחד על השני, מתנשמים בכבדות, ולפתע פרצו בפרץ צחוק
מטורף.