פעמים רבות הייתי ה"משען" שלך,
ובכלל, אומרים שתמיד קל יותר להתמודד עם דברים כשיש מישהו
להישען עליו..
תמיד פנית אליי, ואף פעם לא הבעתי התנגדות , שמחתי להיות שם
בשבילך.
התמסרתי לך באופן מלא, סמכתי עליך.
לפעמים גם לי כאב, לפעמים קרה שגם אותי תקפה אותה נוסטלגיה
הרסנית שידעה לפגוע
בנקודות הכי רגישות, אבל אף פעם לא הרגשתי צורך בכך שתדע...
תמיד הינו כל כך עסוקים בלפתור את הבעיות שלך עם העולם, או
"את הבעיות של העולם
איתך" כפי שנהגנו לומר..
לא רציתי להעמיס עליך, לא רציתי להפיל עליך את הכאב שלי,
הדחקתי.
אני עדיין זוכרת את הימים בהם הינו יושבים שעות, מדברים,
בוכים צוחקים..
ויום אחד בלי שום התראה מוקדמת, פשוט חזרת לצחוק.
אמרת שנמאס לך לכאוב ושבכלל, "קשר האבל" שלנו לא בריא..
אמרת ש"שתיתי ממך את הכאב" וחיבקת אותי חזק..
רצית לתת עוד סיכוי לאושר שכבר הספקנו להדחיק ולשכוח..
ואני, רק קיוויתי וייחלתי לכך שנחזור לימים הטובים שלנו,
רציתי כל כך לבנות אותך
שוב מחדש!
כעסת.
הגדרת את ההנאה שלי כהנאה סאדיסטית, בזמן שבאמת רציתי לרפא
אותך..
לאט לאט התפוגגת, הזכרונות מהזמנים שלנו התעממו וכמעט נשכחו
מליבך..

אני שמחה שהצלחתי להשכיח ממך את התקופה הרעה, אבל בינתיים- לי
מעולם לא הפסיק לכאוב,
ואפילו כואב כפול, כי כמו שאמרת "שתיתי את הכאב ממך".
ואולי, כל מה שנותר לי לעשות הוא לתלות עוד מודעה בתקווה
למצוא ידיד-נפש חדש-

"מחפשת ידיד עם לב שבור, למטרות הנאה סדיסטית".