אף דבר מכל זה , אינו אמיתי.
עיניים יגעות נפקחות אל תוך חלקת אלוהים הזויה
ערפילים מתפוגגים, מותירים מאחוריהם אנשים יגעים
זורמים בנחילים ברחובות של עיר שהגשם
הציף בה כל טיפת זוהמה
הידיים ניטות קדימה , המהות נישאת אל על,
נושם אוויר זקן , טחוב , בפנורמה האפורה של בוקר תל אביבי
מתגלה לי העדה של ערפילי האנשים.

נסחף ערום אל תוך בניין זכוכית מבריק , במעלית בטון קלילה
עף במהירות של כך וכך מיילים לשעה במגדל בבל הזה של העת החדשה
חולפים בי אנשים ביעף, נכנסים אל שורש הגולגולת
מתפשטים בורידי עם כל פעימה של הלב
דבר מכל זה הרי אינו אמיתי,
אני תוהה מי יותר קלוש - הם או אני?

המולת המכוניות בקושי ומגיעה אל הקומה הארבעים וכמה
והאוטובוסים השלמים עדיין שומרים על אי הסדר בטורים הנוצצים
שמשתפכים כמו אור נר מבעד לאדים של יין
כמו אוירת אישה מתוך סערת ההילולים
דבר מכל זה אינו אמיתי
לפתע צד ברק
והמזרח ניצת באש הפז של רבבות שנים
מכותל המזרח מתארך הצל , האנשים מסבים את פניהם , מצמצמים את
עינייהם
מוכים בסנוורים.

הנפילה רכה , מיד אני כבר מאושש , מניף עצמי כבעניין של מה בכך
מתוך דמותי
הלבנה , מונחת סביב כתם דם , ופיסות בשר על מדרכת האקרשטיין.
דבר מכל זה אינו אמיתי.
עקב בצד אגודל , בצד אוזן וגלגל אישון אני צועד בין פחמי האנוש
המרצפים את
אבני שפת המדרכה.
הרמזורים מעושנים מפגרי מכוניות שמשחירות כשהבוקר מאיר והולך,
ומול עיני הדם נספג בתוך אספלט העיר המתעוררת.

גולגולת שמונחת ,מביטה אלי מעל תמרור עצור , ניצתת בחיות יקרות
ירוקה
ובדי גפנים דקים צומחים פרא משמורות העיניים הריקות.
אני מטיל עצמי אחורה , ידי פרושות לצדיים , ונופל בכל משקלי על
מצע העשב הרענן שצומח פרא מתחתי , קוץ ודרדר , ירק טוב
ושיבולת
ודבר מזה אינו אמיתי
מקדמים את חושי בריח של טל רענן
המגדל העגול ,הפשוט , שממנו קפצתי אינו עוד,
אילן עבות , עץ אשור ענקי מתנשא אל חשכת החלל.

אני מחבק את הגזע העצום , הוא מחבק אותי בחזרה.
הוא מקבל אותי להיות לפסיק בהוויתו , ואני צומח בתוכו , מהלך
עשרות,
מאות ,
אלפי שנים , ולפתע , מבעד מסך של עלווה ירוקה צעירה , נושבת
צינה רגועה ,מחיה.
אני מסיט את הענף כמו וילון של ירוק ונושם , מגלה פיסת שמיים
שחורה ונוצצת
הכוכבים שרים לי באלפי קולות את סיפור האדם שכשל.
דבר מזה לא היה אמיתי.
אני מושיט ידי אל הכוכבים , קוטף אותם ומכין זר , כשארד היא
תהיה שם , אני יודע.

אני מקיץ על גבה של פטריה ענקית , כתומה וורודה וכולה אומרת
תענוגות אסורים.
אט אט אני מחליק ממנה אל הדשא המצפה , ומטייל אל בין
הגבעולים,
מביט בתכלת שממטירה עלי גשם של אבנים יקרות ,
אוחז בטופז , בשחם , בברקת ,נרטב עד לשד עצמותי,
ואז מבחין בה , עומדת , צוחקת
המלכה שהילכה בין שירי.
את זר כוכבי שקטפתי מגיש לה , והיא בתנועה של ענווה והדר,
מגישה לי יד לבנה , ארוכת אצבעות ,
שציפורן להן כדרדר.
מביטה בעיני , והחום בתוכה ,
זכור לי הרי ממכבר.
מגע של ידה הקרירה על מצחי,
והנה הפכתי לעפר.

הכל אמיתי , גם החלום.