ילד,
עומדת אני על קצה צוק ונישמתי נעתקת ממני, העפר לרגלי מתפורר
כשם שאתה חומק. מדבריות נישמתי הרחבים שצמחיהם הורוו עימך
נשארו עומדים בצימאונם.
וכעת אתה כדמות חולפת עליי להיפרד מעימך עליי לסגור החלון,
להגיף הוילון ולומר לך שלום, שכן אין עוד אני עומדת במראך
הנוגה בזיו פניו לאורות היום. כואב לי מבפנים ונשטפת אני חומצה
מעכלת כאשר אתה לידי ואין אתה אומר עוד "אוהב אני אותך" רוצה
אני להושיט את זרועותיי ושתתפסני כשאפול מהצוק אך האבנים
ממשיכות להתדרדר ואני מתחילה ליפול הנפילה מאז שהלכת לא ניגמרה
והיום באומרי לך שלום וקטיעתי אותך מחיי מסיימת את נפילתי
הקרקע כואבת והאדמה בוכה איתי החול לחלוחי מדימעותיי אך עיני
כבר כואבות.
לומר לך להתראות היה כמו להיפרד ממך בשנית רק שהפעם חצים פילחו
את ליבי והמשיכו לראותיי שכן לא יכולה אני עדיין לנשום והקושי
מתגבר, אם רק יכולת לומר את אותן המילים כה פשוט כה קל אך פיך
אטום ומחשבותייך, ובכן איני יכולה להאזין להן.
במכתב זה שאני כותבת לך, לך שלא תקרא אותו, לא תדע על קיומו
ולא תדע על המילים שאני שולחת לך עם חלק ממני, אני רוצה להגיד
שאוהבת אני ונישארת אני במקומי רגלי נעוצות באדמה הבוצית
ומחכה...
אוהבת
ענת