בשבת של דרבי אני תמיד קם מוקדם. לא בקטע של לחץ, אלא כדי
להרגיש את המתח, לחוש את הקו הדק המתוח הזה שיש באוויר. דבר
ראשון שאני עושה כשאני קם בשבת של דרבי, אני רץ לארנק ומוציא
את הכרטיס, לוודא שהכל מוכן, שאני לא מפספס את זה. אחר כך אני
מצחצח שיניים ומעשן סיגריה מול העיתון הגדול של יום שישי.
הבעיה עם העיתון של יום שישי, וזה לא רק בשבתות של דרבי אלא
בכלל, שבסך הכל נותנים שני עמודים לספורט, כשחצי מזה בכלל הולך
על מודעות אבל או פרסומת לאיזה בנק מחורבן, ואז עמוד שלם זה
רק, אבל רק על המשחק כדורסל של מכבי תל אביב באירופה, שתמיד
נופל על יום חמישי, ומה נשאר לכדורגל? כלום, רבע עמוד מיסכן.
ואז בכלל, בשבת של דרבי אני מתעצבן  כי אני רוצה לקרוא הרבה,
ורק הדרבי מעניין אותי ולא כל מיני קבוצות כדורסל עם שמות של
ממתקים ומשחות שיניים. אבל מה לעשות. בשביל זה יש מקומונים,
כנראה.
אז אחרי הסיגריה עם העיתון הגדול אני נשכב על הספה ובוהה
בתקרה, מנסה לדמיין מהלכים שאולי יהיו, איזה גולים, כרטיס אדום
או סתם שקית של גרעינים על השוער של הפועל. ואז אני מחייך.
בשבתות של דרבי אני תמיד מחייך הרבה, אבל רק לפני המשחק. במשחק
אני מקלל, וצועק, ולפעמים גם בוכה. ככה זה, דרבי.
אתה הולך לכדורגל כדי לשכוח. אני הולך לכדורגל כדי לשכוח. מה
לשכוח? שאלה טובה. דווקא יש לי עבודה לא רעה, ואני לומד וגר
לבד ובסך הכל החיים לא רעים, אבל יש הרגשה של החמצה. כמו בדרבי
ההוא כשיחקנו בחצי הרכב ויצא אחד אחד מהשוויון של הילל, וכולם
אמרו איזו יופי, שהיה משחק טוב של הילדים, אבל בכל זאת הייתה
הרגשה של החמצה, כי היה מגיע לנו לנצח. אז החיים שלי הם כמו
הדרבי הזה. לא אמירה מדהימה במיוחד, בטח שאני כותב את זה, אבל
אמיתית. דברים בנאליים ניהיים בנאליים רק בגלל שהם נכונים.
בכלל, החיים זה לא ממש "זה". כמו כדורגל. מה שיש לפני ומה שיש
אחרי מעסיק אותנו יותר מהמשחק עצמו. כשאתה במשחק אתה לא חושב
על כדורגל,  והחיים, שכאתה באמת חי אתה לא חושב על החיים.
וכשאתה מזיין אתה לא חושב על זה שאתה מזיין. אתה חושב על סקס
רק לפניו ואחריו, לא בזמן שהוא קורה, לא? אחרת אתה לא באמת שם.
כמו כדורגל.
בשבת של דרבי אני מבין כמה החיים לא באמת חשובים, אלא כמה
אנחנו עושים מהם חשובים. אלה שלא אוהבים כדורגל תמיד אומרים
"אני לא מבין, עשרים ושניים שחקנים רצים כמו מטומטמים אחרי
כדור..." וכולי. וזה נכון, רק שאנחנו מרגישים משום מה שזה
חשוב. אנחנו נותנים לזה משמעות. זאת אומרת, למה שאני ארצה
לבכות מזה שכמה אנשים ניצחו באיזה משחק שכולל ריצת אמוק אחרי
חתיכת עור מרופטת ובעיטה אגרסיבית לתוך רשת של דייגים? לא
יודע. אבל אני בוכה. כמו שאני לא מבין למה אני בוכה שהיא הולכת
ממני בטריקת דלת. זה כל כך חסר טעם. ובכל זאת, בוכים. זאת
אומרת שיש משהו בדברים האלה. זאת אומרת שיש משמעות. שלא סתם
אנחנו חיים. שלנצח בדרבי זה "זה", ואני חייב את זה כאן ועכשיו
ואם לא אז שיתפוצץ העולם, וכמה שאני אוהב את הקבוצה שלי!
אולי אני סתם מגזים. אבל אם לא נגזים ונעשה סצנות, החיים יהיו
כמו לחם יבש במיקרו. אחרת בשביל מה, בשביל מי לא לסבול ולכאוב
ולכתוב על זה ולהציג את על הבמות ולהסריט את זה על פילם ולדבר
על זה בטוקשואוז ולכתוב על זה בעיתונים ו...
שבתות של דרבי בהחלט נותנות לך פרספקטיבה על עולם.