אני לא תכננתי זאת. ילדי בישלו לי תכנית שסירבתי לה. הם לא
הרפו ממני. כל ילד בתורו הסביר לי כמה עצוב להיות לבד, כמה לא
כף ללכת לסרט לבד, וביתי בת ה16- דרכה לי על היבלות ולחשה לי
באוזן כמה כף לישון ביחד. נחרדתי לעצם המחשבה שהיא עשתה זאת.
שאלתיה אם כן, "לא אמא, עדין לא אבל אני מתארת לי". ולאחר
שכנועים הסכמתי לשמוע את מה שבישלו עבורי.
הם החליטו שאני צריכה בן זוג. ואיפה מוצאים בן זוג? בעיתון.
חיפשו במדור בני זוג והעלו מספר הצעות. דנו התווכחו ולבסוף
החליטו לבחור עבורי רופא שיניים. יותר נכון טכנאי שיניים.
ואיפה? בחיפה. כל זאת לא ידעתי רק לאחר מעשה.
"טוב אז מה אני צריכה לעשות עכשיו"? שאלתי בתקווה להרפות
ידיהם. אך הם עמדו איתנים וענו שאני צריכה פשוט לנסוע לחיפה
ולהיפגש איתו.
"מה!! אתם מתכוונים שאני אצלצל לגבר זר, ואודיע לו שאני באה
להיפגש איתו!? לא בא בחשבון"... מחיתי בעוז. להפתעתי הייתה להם
תשובה. הקטנה בת ה- 12 ענתה: "דיברנו איתו כבר. הכל מסודר. את
צריכה לעלות למטוס, לטוס לחיפה והוא יאסוף אותך מהשדה. היתר
תלוי בכם". כל העניין לא מצא חן בעיני. מאילת עד חיפה ובשביל
להיפגש עם גבר! לא חסרים פה בבית באילת. מזמן לא יצאתי עם גבר
זר שהוא לא בעלי ז"ל. על מה אדבר איתו? ואם לא ימצא חן בעיני,
ויהיה נורא מכוער, כי אני בהחלט מושכת עיניים. ופה ושם ניסו
להתחיל איתי גברים. הצרה שלי שאת כולם השוואתי לבעלי ז"ל. ואף
אחד לא הגיע לקרסוליו. בעלי היה יפה תואר. משכיל, וחכם. "בצורה
זו לעולם לא תמצאי בעל" אמרו חברותי. הן מזמן התייאשו ממני. כל
מי שניסו לשדך לי הברחתי. זה שמן מדי, זה קרח , זה טיפש מדי,
ובכלל מה פתאום עדות המזרח. אני לא גזענית, אבל הם מיד תופסים
רגשי נחיתות במחיצתי ואני צריכה מיד להיות במגננה להיזהר בכל
מילה שאני אומרת שחלילה לא אפגע ברגשותיהם. לכן הם בכלל לא
באים בחשבון. שאלתי את ילדי האם החתן המיועד מעדות המזרח? לא
ענו לי במקהלה, הוא מכוחותינו. מעניין ממי הם למדו להיות
גזעניים כאלה?.
עד יום שישי הכל סודר, חידשתי את צבע שערי שתמיד היה בלונדיני.
הורדתי שערות מהרגלים. אפילו תפרתי שמלה חדשה, מאוד סקסית.
שחורה צמודה לגוף. היה לי גוף של רקדנית כי הייתי מדריכה
לריקודים. ולא נראיתי אמא של שלושה ילדים, הילדים עזרו לי בכל.
מערכת היחסים שלי עם ילדי הייתה מאוד חברית ופתוחה. היינו מאוד
גלויים. גם בינם לבין עצמם שררה הרמוניה מושלמת. ארזתי מזוודה.
לבשתי חליפה קיצית נאה מתאימה למסע.
הטיסה עברה בשלום. יצאתי לטרמינל והתחלתי לחפש את הגבר שילדי
יעדו לי. ראיתיו מתקרב מרחוק. אכן הוא נאה ביותר אולי בן 42
שער שופע בלונד, מרכיב משקפיים ראו מבעדם את עיניו הכחולות.
חייכתי במלוא פי. עלצתי, רעיון מעולה של הילדים שלי. קמתי
מהספסל ועמדתי להושיט לו יד, כשהוא עבר אותי ואיזו ילדה אישה
נפלה לזרועותיו והטביעה בו נשיקה צרפתית. הזקן הזה, מה הוא
מחפש עם לוליטה קטנה בגיל הבת שלי... התעצבנתי. המשכתי לחפש,
הפעם יותר בזהירות שלא אפשל ואפול על מישהו בטעות ועוד אחטוף
סטירה.
עברו עוד כמה גברים שהייתי מוכנה להכיר בנסיבות אלה, כשפתאום
משהו מאחורי קרא לי:
"אילנה"??
"כן" עניתי והסתובבתי בחטף, ו.. נאלמתי דום. לא הייתי מוכנה
למה שראו עיניי. גבר בגובה שלי. רזה. עם קרחת מבריקה. (מה הוא
שם עליה פוליש?) לבוש מרושל. הוא לא נראה שהשתדל למעני.
העלתי חיוך מאולץ, "אתה יהודה"? כן ענה, וניער לי את היד. בואי
מהר שלא אקבל דו"ח, חניתי במקום אסור. מיהרנו לצאת לא לפני
שדחפתי לידיו את המזוודה שלי. בחוץ חיפשתי בעיני את הולוו של
יהודה. עלינו לאוסטין ממורטטת שפלטה עשן שחור מאחור. עד
שהתניע הספקתי לבלוע את עשן האגזוז שלו. הוא התנצל בפה מלא:
"השנה בטוח אחליף את המכונית הזאת. אני פשוט קשור אליה. היא
אצלי כבר עשרים שנה, וקשה לי להיפטר ממנה". נסענו בדומיה שעה
ארוכה ודביקה, כשחום מחניק וריח הזיעה שנדפה ממנו כמעט עלפה
אותי. לבסוף העזתי לשאול: "לאן נוסעים"?
"תחילה אלי הביתה אני רוצה להתקלח. באתי מהעבודה, ואחר כך
נאכל צהרים משהו קל, ואחרי זה אביא אותך למלון שהזמנתי לך". לא
עניתי. הייתי מאוכזבת. אני התאמצתי כל כך להראות טוב, אפילו
התאפרתי למענו. והוא בא מסריח ומלוכלך. חשבתי שנאכל במסעדה
כיאה לשני אנשים זרים ולא מיד להביא אותי לביתו. התנחמתי
שהזמין לי מלון.
"יש לך ילדים מאוד מיוחדים, איך שהם דאגו לך, של מי היה הרעיון
לצלצל אלי? ואיך הם השביעו אותי להזמין לך מלון שחלילה לא אביא
אותך אלי הביתה". הוא לא חיכה לתשובה לשאלות שלו, המשיך לדבר
כשמבטו תקוע בכביש. ישב מתוח על ההגה. אני בחנתי את פניו
בפרופיל ומה שראיתי לא מצא חן בעיני. קו המצח נשק לאפו בקו
ישר. לא היה לו שקע של הגבות, כך יצא לו אף ארוך עד קו המצח.
היה לו סנטר רופס שמראה על חולשת אופי. ועל אדם עם דחפים לא
נשלטים בהגיון, אדם ללא החלטות עצמיות אלא נגרר אחרי כוח.
ושמתי לב לפרט נוסף, כשהוא דיבר איתי, לא הסתכל ישר בעיניים.
עיניו התרוצצו סביב. מה שמראה על חוסר ביטחון עצמי.
אוף אני שונאת גברים חלשי אופי. הייתי מוכנה כבר לחזור הביתה
ולאמר לילדים שלי שה בליינד דייט הזה נכשל. ואז לראות את מבטם
המאוכזב של ילדי. לא!.
אתן סיכוי לפגישה הזו. אולי הערב יציל את המצב.
"יש לך תוכניות לערב"? שאלתי לבסוף.
"אני לא יודע" ענה "לך יש"?
"אם אין לך שום תוכנית אולי נלך לאיזו הצגה, או סרט, או אולי
תעדיף שנלך למועדון לילה לרקוד ולהכיר אחד את השני", עניתי.
"חבל שלא אמרת לי בטלפון מה היית רוצה לעשות בערב, כי מאוחר
מידי להצגת תאטרון. צריך להזמין כרטיסים מראש. וסרט, אין משהו
מעניין היום. ומועדון לילה..... אני לא יודע לרקוד".
כך שגם זה ירד מהפרק. עוד חזון למועד, נעבור את הצהרים.
סוף סוף אחרי פיתולים רבים בהדר כרמל הגענו לשיכונים של פעם.
כאן הוא גר. נכנסנו לדירתו. ריח עובש ובית לא מאוורר עמד
באוויר.
"אני הולך להתקלח, ובנתיים חפשי משהו בפריזר, קחי מה שמוצא חן
בעיניך, ונכין ארוחת צהרים", הציע לי.
מצאתי נקניקיות ושניצל צמחי. הוצאתי את שניהם להפשרה. שמתי
גם סיר תפוחי אדמה שקלפתי לבישול, ועד שהוא סיים להתקלח
ולהתגלח, אני סיימתי את ארוחת הצהרים.
"את אשה זריזה מאוד" אמר לי כשראה את השולחן הערוך. אפילו מפה
שמתי. ישבנו לאכל. כשסימנו בקשתי ממנו שיקח אותי למלון כי אני
רוצה לנוח. "אני מאוד עייפה".
נסענו למלון. לא רע. מלון 4 כוכבים. אפילו הייתה הזמנה מוכנה
על שמו. הכניסו אותנו לחדר די יפה. במרכז עמדה מיטה זוגית,
שממש הזמינה אותי להשתרע עליה. אני רגילה לסיאסטה כל יום מימי
חיי. והיום אני לא אחרוג ממנהגי זה. לאחר שבדקנו את החדר,
בקשתי ממנו סליחה ושישאיר אותי לבד. הוא שאל בהיסוס אם לא
אסכים לו לנוח יחד איתי, לידי.
"המיטה גדולה ויש מקום בשפע, ולא אעשה לך מה שלא תרצי מרצונך
החופשי".
שאלתי אותו "מה ארצה שגם אתה רוצה"?
"את יודעת. מה שמבוגרים עושים שמוצאים חן אחד בעיני השני".
" אענה לך ראשון ראשון ואחרון אחרון. א': אני רוצה לישון לבד
כי כך אני רגילה זה 20 שנה.
ב': אני לא מספיק מכירה אותך שכבר אחלוק מיטה אתך גם אם זה רק
למטרת שינה. או כפי שאמרתה נעשה מה שמבוגרים עושים שמוצאים חן
זה בעיני זו.
ג': עוד לא החלטתי אם אתה מוצא חן בעיני ".
כל זאת אמרתי בהרבה איפוק, כי הוא העלה לי את הסעיף. מה הוא
חושב לעצמו בגלל שהמיטה מספיק גדולה הוא צריך לדחוף עצמו
לידי???
"תשמע יהודה, הכי טוב שכעט תיסע הביתה, תנוח, ובערב עם כוחות
חדשים, ולבוש יפה, ומבושם, תבוא לקחת אותי ונצא. אפילו רק
לטייל. יש גנים יפיפיים, ולא אכפת לי לנשום קצת אויר הרים
בערב".
"אבל את מוצאת חן בעיני. ואני רוצה להיות קרוב אליך" והתקרב
אלי לחיבוק. הושטתי שתי ידי ומנעתי ממנו להתקרב אלי.
"לא יהודה. רעיון לא טוב. אולי אני מיושנת, ומהדור הקודם. אני
לא מתקרבת בפגישה הראשונה לאף גבר, גם אם הוא מוצא חן בעיני.
ועכשיו תסלח לי אני באמת עייפה, ובעדינות הדפתי אותו לכיוון
הדלת וסגרתי אחריו. עוד שמעתי אותו מעבר לדלת אומר לי שיבוא
בערב בסביבות 7 ונלך לאכל במסעדת המלון ארוחת ערב. "בסדר "
עניתי לו.
כעט היה לי זמן לנתח את מצבי. דחקתי הצידה את המסקנות שלי. אתן
לו עוד סיכוי. נראה איך יהיה בערב.
פרקתי את המזוודה ושמתי הכל במגרות הארון, ולתדהמתי מה מצאתי
מגולגל בכותונת הלילה האדומה והשקופה שלי? לא פחות ולא יותר
מאשר את האקדח האישי שלי. בטח אחד הילדים שלי שם אותו שם, וגם
את הכותונת הזו שמעולם לא לבשתי. הם ארזו לי, ואפילו לא חשבתי
לקחת אקדח איתי. הוא משמש אותי כשאני נוסעת לבד לצפון להביא
סחורה לחנות שלנו.
בדרך כלל אני נוסעת בלילות, אז הכבישים ריקים ויכולים להיות
מסוכנים. למטרת הגנה עצמית רכשתי אותה. החזרתי את האקדח
מגולגל בכותונת הסקסית שלי למזוודה. אתעלם מהכותונת לא אשתמש
בה. התקלחתי ולבשתי משהו קל ונוח ונכנסתי למיטה.
לא הספקתי להניח את הראש, נשמעה דפיקה בדלת. תחילה לא הגבתי.
אולי טעו ויסתלקו. אך הדפיקה חזרה עקשנית וחזקה יותר.
"אילנה תפתחי אני רוצה להגיד לך משהו חשוב". הצצתי בעינית,
יהודה כמובן. פתחתי חריץ בדלת. "כן יהודה, מה כל כך חשוב שלא
יכלת לחכות עד הערב"? הוא הדף את הדלת וניכנס בהפגנתיות. נעמד
לצד המיטה ואמר: "אני חושב שאת לא מתחשבת. היית צריכה להסכים
שאנוח צהרים איתך. מכיוון שאני זה ששילם על החדר. ולא פייר שלא
אקבל פיצוי על ההשקעה שלי". הוא חשב שדבריו חכמים ויעשו עלי
רושם, ואשתכנע בצדקת טיעוניו.
"אכן אתה שילמת, והרשמת אותי", עניתי לו. "אף אחד לא שם לך
אקדח לרקה שתשלם על המלון. ולידיעתך גם אני השקעתי במפגש הזה
שלנו".
"במה השקעת"? שאל.
"כרטיסי הטיסה שלי, הלוך וחזור עלו לי יותר ממה שאתה השקעת,
אבל מי עושה חשבון".
"לא משנה", ענה לי "אני עדין חושב שמגיע לי להישאר פה, ואני
אשאר פה". והחל להוריד את בגדיו. נישאר בתחתוניו מצוירי
הדובדבנים. "את לא מתפשטת למיטה"? שאל.
ראיתי לאן נושבת הרוח והבנתי באיזה טיפוס נתקלתי. כבר הצטערתי
שהכרתי אותו. החלטתי ללמד אותו לקח.
"טוב, אם זה המצב, אלבש משהו נוח יותר". אמרתי לו, וניגשתי
למזוודה שלי. הוצאתי את כותונת הלילה הסקסית שלי, המקופלת.
"אני מיד חוזרת". ונכנסתי למקלחת. הוצאתי בזהירות את האקדח
מקפלי הכותונת, ותליתי אותה על וו. הורדתי את המים לבל ישמע את
הרעשים שעשיתי עם האקדח.
יצאתי כשידי מוסתרות מאחורי גבי. הוא עדין עמד לצידי המיטה
מלטף את מבושיו. "מה! לא לבשת את הכותונת הסקסית שלך"? שאל.
" לא, לא לבשתי כותונת סקסית, כי אני לא מתכוונת לשכב אתך
למרות הרמזים שלך בכיוון זה". "אני מבטיח לעשות לך רק טוב",
ענה לי.
"אני הבהרתי לך באופן חד משמעי, שאיני מתכוונת לישון איתך ובטח
לא לשכב איתך. אתה לא מוצא חן בעיני. למען האמת אתה די מגעיל,
ובייחוד עם תחתוני הדובדבנים האלה, אתה מגוחך. ופעם אחרונה אני
מבקשת ממך בטובות, לצאת מהחדר שלי, ולא לחזור יותר, החלטתי
לחזור הביתה. המפגש הזה איתך הסתיים, ומקווה לשכוח ממנה". כל
זאת אמרתי בשלווה מדומה ובנשימה אחת.
"ואם לא"! ענה לי מתגרה. "החדר הזה שלי. על שמי. עכשיו שאמרת
מה דעתך עלי, אני מתכוון לקבל פיצוי מלא לכספי. קדימה קיפצי
למיטה ואל תתחסדי. את לא בתולה. חוץ מזה מה תעשי לי". והרים את
סנטרו הרופס.
"מה אעשה לך"? עניתי לו בשאלה. "אירה בך", והסתכלתי לו
בעיניים.
"באמת" המשיך להתגרות בי. "במה תירי בי"? שאל.
"בזה" ושלפתי את האקדח מאחורי גבי, כשאני נכנסת לתנוחת ירי.
שתי ידי על הכת מכוון ישירות למבושיו. שתי רגלי בפיסוק ובשפיפה
קלה, כך למדתי בשעורי ירי.
"תבחר, לאן הכדור הראשון, לביצים שלך, או לעין אחת".
התגובה הייתה מידית. בבת אחת אזל הדם מפרצופו המבוהל. הוא נרתע
לאחור ומעד. כנראה מהפחד חטף פיק ברכיים. האוהל בתחתוניו צנח
כמו יצא ממנו הרוח. הוא שם שתי ידיו על מבושיו, ובקול רועד
ביקש רחמים. אכן ריחמתי על יציר נפל זה.
"לא לא" ילל בקול דק.
עדין לא סירסתי אותו וקולו כבר התחלף.
"אסוף את בגדך ותעוף לי מהעיניים". אמרתי לו בלחש. הפחד עשה
את שלו. הוא אסף בחטף את בגדיו. ויצא בריצה מהחדר כשאני מלווה
אותו באקדחי.
מעבר לדלת הרהיב עוד וצעק לי "משוגעת, חולת רוח, אזמין משטרה
על רצח".
"תזמין, אני מחכה להם, לא אזוז מפה". ונשפתי על הקנה לפזר עשן
דמיוני.
אכן תוך עשר דקות נשמעה דפיקה על הדלת. "גברת אילנה, תפתחי
משטרה". איזה זריזים.
פתחתי את הדלת "בבקשה להכנס". נכנסו שני שוטרים צעירים שבחנו
אותי מכף רגל עד ראש.
"שלום לך. הוגשה תלונה על ידי דייר במלון שאיימת על חייו עם
נשק חם". אמר אחד.
"שלום וברכה, אכן חלק מהדברים שאמרתם הם נכונים וחלק לא".
עניתי.
"ספרי את גרסתך".
סיפרתי בקצרה למה באתי בטיסה מאילת. ואת הסיטואציה שנקלעתי
עליה עם הטיפוס הזה. ספרתי שילדי מצאו אותו מציג עצמו בעיתון
כפנוי שמחפש בת זוג. סיפרתי מרגע הנחיתה והארוחה אצלו בבית.
ועד שהביא אותי למלון. ואיך לא רצה להניח לי ודרש שאשכב איתו
כפיצוי על החדר.
"הוא לא דייר במלון. יש לו דירה בהדר כרמל. החדר הוזמן עבורי.
נכון שעל שמו, כי הוא שילם עבורו, כפי שנוהג ג'נטלמן". אמרתי.
"אלא שג'נטלמן לא דורש מס עינוגים". גיחך אחד השוטרים. "והוא
עוד טוען שאיימת על חייו עם אקדח. זה נכון"? שאל השוטר השני.
"החלק הזה כמעט נכון". עניתי. לא הייתי הורגת עלוב נפש כזה
ויושבת בגללו בבית סוהר. סך הכל איימתי על האוהל שבתחתוניו.
הוא התכוון ברצינות לאנוס אותי. ועוד לא נולד הגבר שיכפה עצמו
עלי". עניתי בהתרגשות הולכת וגוברת.
"איפה האקדח שלך"? שאל אחד מהם.
"פה מתחת לכרית". עניתי לו. השוטר ניגש והוציא מתחת לכרית את
הברטה 22 מ"מ שלי, עם מטלית שהייתה מוכנה בידיו. הוא בחן אותה
מכל הכיוונים. "איפה המחסנית"? שאל.
"השארתיו במקלחת. לא השתגעתי לטעון אותה ושבטעות יפלט לי כדור.
רוב התאונות קורות מהתרגשות ופחד. והאמת! התרגשתי, וקצת פחדתי
מהסיטואציה הזו. לא שפחדתי ממנו חלילה... פחדתי מעצמי. הייתי
מסוגלת להזיק לו. יש לו מזל שלא התנפל עלי".
רק עכשיו שמו לב השוטרים שאני חיוורת לגמרי, ורועדת בכל גופי.
כשהמתח והלחץ ירדו, הגיב גופי ברעידות בלתי נשלטות. שוטר אחד
נכנס למקלחת והביא לי כוס מים, והושיב אותי על כיסא. "קודם כל
תירגעי, את בהלם. לאחר שתירגעי יעברו לך הרעידות".
ישבתי נבוכה, ונתתי לגופי להירגע. השוטרים הסתודדו בינהם. לאחר
מכן אחד פנה אלי. קירב כיסא מולי והתיישב. לקח את שתי ידי
בידיו, וליטף קלות.
"אני רואה שנרגעת. אנו חייבים לציין שנהגת מאוד באומץ. הלוואי
אשתי הייתה ג'דה כמוך. לא אבדת את העשתונות מהתוקפנות שלו. אך
לפי החוק עברת עברה. מצד שני אנו לא רוצים להעניש אותך על
שהגנת על עצמך. החלטנו בדו"ח לכתוב הגנה עצמית מפני ניסיון
לאונס. כך לא יפתח תיק נגדך". השני החרה והחזיר אחריו.
"את משהו, הלוואי והרבה נשים היו נוהגות כמוך. היו פחות מעשי
אונס, ופחות אלימות במשפחה. תסכימי שנפיץ את האירוע באלון
המשטרתי שלנו"?
"אין לי התנגדות" עניתי בחיוך.
"את אישה נאה גב' אילנה, היית צריכה לבא עד חיפה למצוא בן זוג?
אין גברים באילת"? שאל אחד מהם.
"תאמינו לי שיש מספיק, וגם מחזרים. רובם נשואים. והפנויים לא
עומדים בקריטריונים שלי. חוץ מזה לא יכלתי לאכזב את הילדים
שלי שזה היה הפרוייקט שלהם. כעט אצטרך להמציא משהו כדי לא
להדאיג אותם.
פטפטנו עוד כחצי שעה. ולאחר מכן ירדנו כולנו ללובי כדי להרגיע
את מנהל המלון שלא מדובר ברוצחת גברים.
למטה הייתה התגודדות של באי המלון. כולם שמעו מה קרה וראש
הדוברים היה לא אחר מאשר יהודה. "הנה היא, רוצחת מניאקית" צעק
לעברי. שוטר אחד ניגש איליו תפס לו ביד וכופף אותה אחורה.
"עוד מילה אחת ונרשום לך ניסיון לאונס. על זה יושבים כמה שנים
בכלא. אתה רוצה"? השוטר השני פיזר את הקהל לא לפני שקבלו הסבר
קצר על האירוע. כעט הסתכלו עלי אחרת.
יהודה צעק שאשלם את המלון. הסתכלתי לעבר השוטרים. הם רמזו לי
בנע ראש. ניגשתי למנהל המלון ואמרתי לו אני מוכנה לשלם חצי
מהסכום, אם יהודה יתנגד לא אשלם כלום.
את הלילה ביליתי עם השוטרים בניידת שלהם בשיטוטים ברחבי העיר
חיפה. הם הכירו לי את חיי הלילה של השוטרים. החלפנו גם
טלפונים.
לפנות בוקר חזרתי לחדר, ולהפתעתי מצאתי זרי פרחים מפוזרים
בחדר. מצורפים ברכות מהאורחים במלון, ובקבוק שמפניה יקרה ממנהל
המלון. חזרתי הביתה עם מצב רוח מרומם.
|
