הכל היה כל כך נוח. בלי רגשות מיותרים.
תחילה חששתי שלא אוכל להמנע מלהרגיש, להיקשר, כי אני אחד שלוקח
בדרך כלל ללב אנשים, אבל ראו זה פלא לא נקשרתי וגם היא לא.
ייתרה מכך,כיוון שהיינו כל כך שונים באופי וסלדתי מרוב
תכונותיה ידעתי שלא יהיה שינוי בסטטוס הזה לעולם.
הצבנו מספר חוקי ברזל מראש על מנת למנוע אי נעימויות: אין
חיבוקים של אחרי, אין יותר מדי מלל לפני או אחרי (מלל תוך כדי
גניחות, לעומת זאת, מותר ואף מבורך), אין זכות לדרוש או לקבל
הסברים על למה כמה מי מתי איפה ואיך, אין בלעדיות אחת על השני
ולהיפך.
והכל היה כל כך נוח. בלי רגשות מיותרים.

כמובן שנזהרנו, עשינו בדיקות תכופות והיא היתה נרקומנית של
גלולות מגיל צעיר. חינוך של שנות האלפיים. את האמון ההדדי
השלכנו מהחלון משום שלא היה בו צורך של ממש. כנ"ל לגבי
התמימות.
שנינו הגענו לסיפוק והתמכרנו לו. בלי דאגות, בלי אכזבות, בלי
ציפיות, בלי צמרמורות, בלי ספקות עצמיים, בלי הרהור על תכנון
עתידי. הווה מושלם.
we have been fucking for two hours a night.
מיותר לציין שהמפגשים הליליים לא כללו חברים משותפים או הורים.
אחרי הכל לך תמכור להורים את טיב הקשר: "אמא תכירי, זו לירון
ואנחנו מתכננים להזדיין בקרוב."
והכל היה כל כך נוח. בלי רגשות מיותרים.

עד שמוצ"ש אחד היא באה כבדרך אגב וכמה בירות אחר כך כבר היינו
במיטה חצי עירומים שואפים ונושפים.
מאיזושהי סיבה לא ברורה היא החליטה להשאיר הפעם סימני נשיכה על
צווארי (ההגייני לשעבר) ברגע של חולשה שנתנו את האות להתפלשות
אחת בשני עד שכלו כל הכוחות.
שכבתי לצידה מרוקן לחלוטין והרגשתי איך תחושת בחילה צפה אט
מבטני, תחושת סתמיות וזילות שהלכה וצברה תאוצה במרוצת הדקות.
שתי סיגריות מאוחר יותר היא הסתלקה לה וניסיתי לשווא להירדם.
בתום גוויעתן של שלוש שעות נטולות חלומות נסעתי לבסיס עם שקיות
מתחת לעיניים וסימני טרור ערפדי מתחת לצווארון וכל פעם שמשהו
מחבריי העיר הערה מלאת הערכה גברית לסימנים המסגירים, תחושת
הבחילה שילחה בי את אותותיה והלכתי להקיא בשירותים.

שבוע שלם חלף עד שהיטשטשו סימני הנשיכות ועמם תחושת הבחילה.
שבוע שלם שבמהלכו הגעתי למסקנה שנוחיות אינה דרך חיים
ושאין חיה כזאת רגשות מיותרים.