שתיים לפנות בוקר. חיים מדליק את הסיגריה השניים עשר בשעה
האחרונה.
אני נחנק.
תכבה את זה כבר, החדר סגור.
מבטי הסכמה של כולם מכל עבר. חיים מתעלם ושואף את העשן לאט לאט
לריאותיו.
אם זה לא היה כבר הלילה השלישי שאנחנו יושבים כאן ומתכננים
אסטרטגיות ולומדים כל פיסת מידע אפשרית, אולי הייתי פחות מתוח
ועצבני. אולי לא הייתי מעיר לחיים אך אולי הייתי מרהיב עוז
לקום ולשלוף את הסיגריה מפיו ולהשליכה על הרצפה ככלי שאין בו
חפץ.
אבל זה הלילה השלישי.
מחר בבוקר הכל נגמר. שמונה בבוקר אנחנו מתייצבים בבית המשפט
עוטים חליפות כחולות כהות מעל חולצה לבנה, גלימות שחורות
תלויות ברישול על כתפינו ותיקים עבי כרס בידינו.
שייגמר כבר.
שלושה לילות של לימוד עצמי, חקירות צולבות בכל שאלה אפשרית
שיכולה לעלות, חיפוש פסיקה וקפה...המון קפה. אני חושב שלפחות
שבועיים לא אשתה עכשיו קפה ואולי אף אגמל לעד.
הלילה אני רוצה לישון. העיניים כבר נעצמות ושברי שאלות אפשריות
לעדים מתרוצצות במוחי.
אני יודע שמירב העומס מחר יהיה מוטל על כתפי. כאן בחדר יושבים
עוד ארבעה אנשים שיכולים לסייע לי בכל רגע אפשרי. הם יהיו שם
מחר, כולם, ללא יוצא מן הכלל. שניים מהם מוסמכים לטעון, אחד
מתמחה, אחד לקוח עצבני שמעשן ללא הפסקה כבר שלושה לילות.
אבל שם אהיה לבד. רק אני והעדים שלי. מאבק מוחות מתיש בין
ניצוד רענן לצייד עייף, שהכין כבר כל אסטרטגיה אפשרית על מנת
להפיל את טרפו בפח שטמן לו.
ורק שהשופט ייתן לי לחקור, שלא ישסע את דברי בהערות ציניות
בדבר חוסר רלבנטיות של הקו בו אני חוקר.
אני זה שער כבר שלושה ימים ולילות רצוף, אני זה ששוחה בחומר
ומסוגל לתאר בפרוטרוט כל מסמך קטן ושולי המתחבא באלפי העמודים
המסודרים יפה בעשרות קלסרים הפזורים על השולחן. רק אני יודע מה
רלבנטי ומה לא.
אלוהים, שייתן לי לחקור את העדים כרצוני... |