יצאתי החוצה. הייתי חייבת לברוח מכל המהומה הזאת בפנים. הרגשתי
שאני נחנקת.
והטקילה הזאת עכשיו, ממש לא הוסיפה. להיפך, הרגשתי איך הקיבה
שלי דוחה אותה והיא מטפסת בחזרה במעלה הגרון שלי.
מצאתי איזה אוטו להשען עליו והקאתי. הייתי חייבת.
בדיוק כשכבר לא ידעתי אם לבכות או לצחוק הרגשתי שמישהו נוגע לי
בכתף.
ניסיתי להסתובב אליו, אבל איבדתי את השיווי משקל. הוא תפס
אותי.
חייכתי וניסיתי לנגב את הפה.
לא זיהיתי אותו.
הוא הושיב אותי על האוטו וסידר לי את השיער.
במשך כל הזמן הזה הוא לא דיבר, ואני, אני הייתי בטוחה שזה איזה
חלום ביזארי שלי. כרגיל.
ואז הוא דיבר.
הוא שאל "את בסדר?"
ניסיתי לענות שכן, אבל לא יצא לי.
"אני אסף" הוא אמר, "תמר" עניתי בקושי רב.
הוא חייך.
"אז מה, שתינו קצת יותר מדי תמרי?"
משכתי בכתפיי.
"את פה לבד?"
"לא, עם חברות".
"רוצה שנלך לחפש אותן?"
"חשבתי יותר בכיוון של סיגריה, אבל אין לי אש".
הוא פשפש בכיסיו והוציא זיפו כסופה.
נזכרתי שהסיגריות שלי אצל נועה, אבל הוא שלף סיגריה.
עישנו בשקט, אני התרכזתי בנקודה באויר וניסיתי למקד את הראייה
המטושטשת שלי.
פתאום מישהו עבר ושאל מה השעה.
הוא אמר שהוא לא יודע, שניהם הביטו אליי.
הוצאתי את השעון מהכיס, "עוד מעט 12" הפטרתי.
שמעתי אותו אומר תודה וראיתי אותו מתרחק
ואז אסף אומר לי "בואי נתנשק".


אסף,
אין לי מה להגיד חוץ מתודה
אני אתקשר מתישהו, מבטיחה.