חצות על גשר א-תחריר.
ילדות קטנות מוכרות פרחי יסמין
שזורים למחרוזות ארוכות.
מתחת שבות ספינות הנהר המוארות
מהפלגות שעשועים במורד הנילוס.
"אוחתי..." לוחשת ילדה בגאווה,
ומצביעה אל אחת הספינות.
למחרת אני יורד בספינה "רעמסס".
טבחים נוביים במיצנפות לבנות
מגישים ערמות בשר ואורז.
ובהופעה שלאחר הכירה, מופיעה
אחותה של מוכרת הפרחים הקטנה.
אחת "ז'קלין", שערה צבוע צהוב,
והיא מנענעת אבריה השופעים.
כגלי הים זורמים תחת עורה השרירים,
ושומניה רוטטים כתאוותי.
היא לא תפשק רגליה בעבורי, אני יודע.
אך הסעודי השמן השולח אליה שטרי כסף
אינו מסיר עיניו מקארן שאתי. מאנייק.
לכן אני שב עם קארן לחדרנו שבמלון.
בעוד בתה נמה על המטה המתקפלת,
אני שוכב עם קארן על המרפסת, מתבונן
ב"רעמסס" העוגנת שבע קומות תחתנו,
וכאשר אני יורה לתוכה את זרעי, אני
לוחש לה "ז'קלין, ז'קלין..", ונדמה לי
ששומע את הסעודי השמן גונח בין רגלי
אחותה של מוכרת הפרחים הקטנה :
"קארן, יא-קארן..".