יריית מוות נשמעה היום בגיהינום, כולם עמדו דום, מבוהלים. כל
הצבעות הפסיקו את המלחמה שלהם לאות כבוד למת הלא ידוע ואנשי
גיהינום התחילו לחפש אותו. אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה.
ההשערות היו שמישהו נרצח בזמן המלחמה אבל זה דבר שלא קרה אף
פעם בגיהינום משום שכל גיהינום היה מלחמה אחת גדולה ולכן שליט
גיהינום החליט להטיל כישוף על גיהינום שלא יהיה אפשר למות. לכל
מי שמגיע לגיהינום יש הרבה ספרים שחובה עליו לקרוא לפני שהוא
נכנס. בספרים האלה יש כל מיני אגדות והיסטוריה של גיהינום כך
שכל מי שנלחם באותו זמן ידע מה זה הצליל הזה, כי בגיהינום יש
צליל לירייה רגילה ויש צליל ליריית מוות ולמרות שאף אחד מאנשי
גיהינום לא שמע אף פעם את הצליל הזה כולם ידעו שזה זה. ולכן
התחילו בחיפושים.
הכל התחיל לפני חודשיים: יקותיאל, בן למשפחת האפט אף פעם לא
אהב מלחמות. הוא הגיע לגיהינום לפני כ-18 שנה ותמיד גיהינום
נראה לו כעולם רע ואכזר. איכשהו הוא ניסגר בעולם שלו - עולם
טוב יותר ושמח יותר. הרבה חברים היו לו ליקותיאל. אולי בזכות
העולם הטוב שהוא הצליח ליצור. עולם ללא מלחמות ועם הרבה שימחה
ואהבה. כשיקותיאל היה לבד הוא היה מדמיין לעצמו את העולם
האמיתי שהוא רוצה שיהיה. בחיזיון שלו הוא ראה שמש גדולה מאירה
על ים ענקי כשעל החוף גרים באוהלים אלפי אנשים וכולם מכירים את
כולם וכולם אוהבים את כולם ואין מלחמות. אך כשפקח את עיניו
ויצא להביט החוצה בחלון ראה מלחמה אחת גדולה של אנשי גיהינום
כולם נגד כולם וזה הגעיל אותו. הרבה פעמים אחרי שהוא היה רואה
דבר כזה הוא היה הולך ישר להקיא, ואז אחרי שהיה מקיא היה נמרח
לו עוד פעם על הפרצוף החיוך הסתמי הזה שהיה מלווה אותו כל
החיים. כך שיקותיאל היה הבנאדם הכי מאושר בגיהינום. וזה בדוק.
אבל לפני חודשיים כאמור החלה ההתדרדרות של יקותיאל. בתור
הבנאדם הכי שמח בגיהינום אף אחד לא היה מצפה ממנו שהוא יכנס אי
פעם לדיכאון, אבל זה מה שקרה. ורק אלוהים יודע למה יקותיאל
נכנס לדיכאון למרות שאפילו ביכולתו של אלוהים אני מפקפק. אך
לחברים של יקותיאל זה לא ממש הפריע. הבית שלו נהפך למאין בית
מפלט מהגיהינום הנוראי ואם הייתה רוצה לראות הרבה אנשים
מחייכים זה רק בבית משפחת האפט. ולכן החברים של יקותיאל המשיכו
לפקוד את הבית במבטים חייכניים מבלי לעצור רגע אחד כדי לשאול
את יקותיאל המסכן למה הוא כל-כך בדיכאון. ליקותיאל כמו גם לכל
משפחת האפט לא היה איכפת בכלל שכולם פוקדים את הבית מידי יום
ביומו. אבל אם מישהו מהבאים היה שם לב ליקותיאל הוא היה מגלה
מחזה נורא: כל זמן שחבריו של יקותיאל פוקדים את ביתו הוא שוכב
על מיטתו ובוהה בהם בעיניים חצי דומעות. אם מישהו היה טורח
להסתכל עליו, אם מישהו היה מקשיב להערות ביניים הדכאוניות שלו
או הכי חשוב אם למישהו היה באמת איכפת מיקותיאל והוא היה יושב
ומדבר איתו אולי היה נמנע היום אסון.
לפני חודש כבר הפסיקו להגיע אנשים לבית משפחת האפט. יקותיאל
התחיל לבקש מאנשים שיודיעו לו לפני שהם מגיעים וכשהיו מודיעים
לו הוא היה מבקש מהם לא לבוא בכל מיני תירוצים לא מובנים. אבל
לאף אחד זה לא הזיז. כי התגבשה מין קבוצת אנשים בזכות יקותיאל
שנפגשים בשביל להעביר את הזמן בלי מלחמות. ולכן החברים של
יקותיאל התחילו להיפגש במקומות אחרים. למרות שחלקם החליטו
להצטרף למלחמה. יקותיאל מצידו המשיך להיות בדיכאון וכל היום
היה שוכב על המיטה וחושב מחשבות דכאוניות בתקוות שווא שמישהו
יבוא להציל אותו.
יריית מוות נשמעה היום בגיהינום וזה מכתבו של המנוח:
"אנשי גיהינום יקרים. מאז שהגעתי לגיהינום ניסיתי ליצור פה
חברה טובה של אנשים שאולי תהפוך את המקום הזה למקום שמח יותר.
ואכן הצלחתי. אבל בשלב מסוים נכנסתי לדיכאון עמוק מסיבה אשר
אינה ידועה אפילו לי וגיליתי שאולי הצלחתי ליצור חברה שמחה
יותר אך הדבר שלא הצלחתי ליצור זה חברה אכפתית. גיליתי שלאף
אחד מאנשי גיהינום לא איכפת אלה רק מעצמו. ולכן אחרי חודשיים
של דיכאון שבהם אף אחד לא טרח לעזור לי החלטתי לעשות את מה
שהיה כתוב באחת מאגדות הגיהינום: חתחתי לעצמי את הלחי השמאלית
ורק אחרי שעה שדיממתי יריתי בעצמי בתקווה שאני יגיע חזרה לעולם
האמיתי שבו יהיה לי טוב יותר"
אבל יקותיאל לא יודע שגם בעולם האמיתי לאף אחד לא יהיה איכפת
והוא ימצא שכל הדרכים מובילות בסופו של דבר לגיהינום.