יום אחד קם אלפונסו בבוקר, והטיח את ראשו בתקרת החדר.
"אבוי!" הוא קרא, שורק לעצמו בעליזות ומחייך, חושף שיניים
שחורות מעששת מתקדמת. "אבוי, שכחתי לצחצח אתמול את שיני
במסורית הברזל שהביאה לי אימי היקרה בתוך העוגה. כמה נחמד
מצידה שדאגה להביא לי מברשת שיניים!". הוא חייך שוב חיוך גדול
יותר, שחשף חלקים מבחילים יותר במראה של פיו המוזנח.
הוא הטיח בשנית את ראשו בתקרה, גורם לסדקים להיווצר במקומות
אקראיים. הטיח החל להתפורר.
"נשורת רדיואקטיבית!" קרא סמל סאטרבי ממקומו במיטה התחתונה,
וזינק ממנה, התגלגל על הרצפה ונשאר שכוב כשידיו מכסות על ראשו.
אוזניו רטטו בהתרגשות, מאדימות מחוויית המלחמה המתרחשת.
אלפונסו בעט בו, אך לא קיבל שוב תגובה.
"קום, אידיוט!", הוא צרח, ואז עלה רעיון בראשו. הוא כיווץ את
פיו לצורת O, הניח את ידיו בשני צדדיו, וקרא בקול מיילל
וצווחני "קו-קו-ריקו! קו-קו-קו-קו-ריקו!". הוא החל לכרכר מסביב
לדמות השוכבת על הרצפה, מקרקר ונובח, ומדי פעם אף גועה לשינוי
האווירה.
סמל סאטרבי הסתובב על גבו והביט בו בפליאה מהרצפה. "אלוהים,
הלם קרב!", הוא קרא בהתרגשות, ללא תגובה מהתרנגול המרקד. לאחר
שעה קלה נמאס לו לראות את אלפונסו מכרכר סביבו, והוא הושיט את
רגלו בבעיטה למסלול ריצתו של חברו. אלפונסו נתקל ברגל הפשוטה,
רגליו הסתבכו והוא עף קדימה, ראשו נתקל בסורגים וניתז מעליהם
בריקושט, דם מתפרץ בלחיו ששוסעה. "אתה פגעת בי! אימא תכעס!"
הוא בקרא בקול נכאים, והחל לייבב בקול, אוחז בלחי הכואבת בידו
האחת ומכה ברצפה באגרופו השני.
סמל סאטרבי חייך. הוא התיישב במקום בו נשכב, והביט על חברו
הבוכה. הוא תיעב פחדנים יללנים, ובייחוד פחדנים יללנים
שמשתפנים באמצע קרב כמו זה המתחולל כרגע, ומתחילים להתגעגע
לאימא. לא היה זמן לנוחיות של בית. מלחמה גרעינית התחוללה
כרגע, נשורת מגיעה מכל עבר, וחייו היו בסכנה מתמדת.
"חייל!", הוא קרא, פניו מאדימות מעוצמם הזעם שאחזו, "אתה
אידיוט!".
לאחר שנרגע, פנה להסתכל בביתו זה חודשיים.
התא היה קטן יחסית לתאי כלא אחרים, ומזוהם. הסורגים בצדו האחד
היו שחורים בחלקם, אך ברובם כוסו בשאריות אוכל יבש מהדיירים
הקודמים - חלקו לפני וחלקו אחרי האכילה. הקירות עצמם היו קירות
לבנים כמו בבתי הכלא של פעם. נראה היה כי הלבנים היו אפורות
צהבהבות פעם, אך כעת כיסה אותם שחור של עשן סיגריות וחלקי אוכל
ודם קרוש. האבזור היחידי בחדר היה מיטת קומתיים אחת ואסלה
כימית מטונפת שלא היה ברור אם מטרתה הייתה לקבל או להעניק חרא
למשתמש. מדי פעם עקב תקלה היה בוקע סילון צואה מהאסלה ומלכלך
את כל שבסביבה, בסגנון "מהישבן לצרכן".
סמל סאטרבי אהב את התא שלו. הוא העניק לו הפוגה במלחמה, ולמרות
מראהו המוזנח הוא עדיין היה בית. לפני ששכן באגף הפסיכיאטרי של
בית הסוהר, שמו הסוהרים את סמל סאטרבי עם האסירים האחרים, וזה
היה משגה. לאחר שהוא נתפס קושר אסיר אחר למיטה בחדרו ומטפטף
עליו טיפות מים במשך לילה שלם, טיפה אחר טיפה, מקנקן שאחז בידו
- הוא נשלח למקום המתאים לו. שלושה סוהרים בריונים נאלצו לגרור
אותו בכוח מהאסיר המסכן, כשסמל סאטרבי בועט וצורח "אני אענה
אותך עד שתודה שאתה נאצי! תודה שאתה בן-כלבה נאצי עכשיו!".
בדיקה מהירה על-ידי רופא הכלא שלחה אותו לתא היפהפה שהיה שלו,
רק שלו.
ושל אלפונסו, הקומוניסט היללן.
הוא קם מהרצפה ונשכב על מיטתו, בוהה בקיר הלבנים שמולו, מרוקן
את ראשו מכל דבר אחר מלבד פצצות מתפוצצות ואנקות האויב הגוסס.
עיניו תרו לבה אחר לבנה, עוקבות אחר קווי המתאר הבלתי-סדירים
של האבנים. צעקותיו של אלפונסו נחלשו, ואז נשתררה דממה בתא.
עיניו של סמל סאטרבי עקבו אחר הלבנים האפורות. חלקן היו שחורות
יותר, חלקן לבנות פחות...
אחת הייתה שחורה.
וגם זו שלידה.
ושתי אלה שמתחתיהן.
שחורות. שחורות לחלוטין, ללא קווי מתאר, ללא כלום. שחורות
וגדולות כמו האישונים של קומוניסט שמגלה שלשותפו לספסל ברכבת
קוראים גנרל מקארת'י.
סמל סאטרבי החל לרעוד. בלי להסיט את עיניו מהקיר הוא קם
מהמזרון המעופש וגחן לעבר אלפונסו. הוא הניח את ידו על כתפו של
אלפונסו, עיניו עדיין ממוקדות בשחור, שלא יעלם חס וחלילה.
"אלפונסו", הוא לחש, "אלפונסו, בוא 'סתכל שניה...".
אלפונסו נחר והתעלם מהסמל בכוונה. הוא לא אהב שמפריעים לו
לשחק, ובייחוד לא הגבר הגדול והרע הזה שבטח הולך ותוקף ילדות
קטנות להנאתו בזמנו החופשי. חיוך עלה על שפתיו של אלפונסו.
טוב, גם הוא עשה את זה לפעמים. בגלל זה הוא יושב בתא הזה עכשיו
ואוכל עוגות שאימא שלו היקרה מכינה כל הזמן.
אלפונסו היה גבר רחב מימדים בכל כיוון אפשרי. הכרס השעירה שלו
בלטה מחולצת בית הסוהר האפורה-תכולה והיוותה את האיבר הכי עדין
ונעים למראה בגופו. פניו היו לא מגולחים, ולפי מראה הזיפים הוא
גם נולד כך. הוא היה מגושם, בעל מראה של איכר טיפוסי קשה-יום
אחרי שפרה עיצבה את פרצופו בבעיטה והעיפה אותו לתוך דיר
החזירים. המבט שלו לא התאים כלל לגופו. הוא היה רך ומבולבל,
כמו של ילד קטן. וזה מה שהפך אותו לכל-כך מסוכן.
סמל סאטרבי לא פחד מדבר. הוא עבר את מלחמת העולם הראשונה,
השנייה, השלישית והרביעית, ובכולן הוא קיבל עיטורי כבוד. הבוקר
הוא מצא עצמו מתחמק מענני נשורת גרעינים ומותקף על-ידי עדר
תרנגולים, כלבים ופרות. לא היה לו זמן ומצברוח להתעסק בבולשיט.
הוא הכה בכתפו של אלפונסו בכל כוחו, ולחש שוב "הבט שם,
חייל!".
אלפונסו גירד את הנקודה בכתפו בה דוגדג על-ידי המטורף שהיה
אתו, ואז הסתובב בחוסר רצון, מקווה שהיענותו לסאטרבי תוריד
אותו מגבו. "כן?" הוא שאל בקול עייף, מלטף את לחייו שעדיין
כאבה מהמכה. "מה אתה רוצה?"
"הבט שם."
"איפה זה שם?"
"שם!" קרא אלפונסו, והצביע בידו על הלבנים השחורות.
"נו, אז מה? אני רואה חורים שחורים, וזה יפה והכל ונורא
אומנותי וגם מוכשר מצדך, אבל..." אלפונסו השתתק כשההבנה החלה
לכסות את פניו המטופשים. הוא גיחך בפיגור, חושף את שיניו. "אה.
אני רואה שעשית פה חור. אימא תשמח מאד אם אני יבוא לבקר אותה
עכשיו. תודה דוד סאטרבי."
"סמל סאטרבי!" צרח סמל סאטרבי בזעם, ואז נרגע. הוא הביט סביבו
בחשש שמא שמעו אותו, ורכן לעבר אלפונסו כלוחש סוד. "אני לא
עשיתי את זה, עמיתי למחלקה! זה היה פה בבוקר, ישר אחרי הענן
הגרעיני - כנראה הפיצוץ הוא שגרם לקיר להיסדק. הדרך פנויה! סוף
סוף, אנו משתחררים מהשבי הנאצי וממשיכים במלחמה הגדולה!" הוא
נעמד בהתלהבות, הניח את רגלו האחת על המיטה התחתונה ובתרועת
ניצחון התיישר והצדיע, קורא בקול: "נלך להגן על ביתנו, ארץ
האמיצים, ארץ בני-החורין, הארץ בת האלמוות, הארץ..."
"הארץ של האנשים שיודעים מתי צריך לשתוק." היסה אותו אלפונסו
במהירות. שפיות זמנית זרמה לראשו כסם חיים. "מהר," הוא לחש
לסמל סאטרבי, "אנו יוצאים מכאן". בקלילות שלא תאמה את מבנה
גופו המסורבל הוא זינק אל החור שנפער בקיר. לאחר גניחות ואנקות
כאב מפיו בזמן שנדחק אל המעבר הצר, נשמע קול "פופ" והוא נעלם
בחשכה.
סמל סאטרבי הביט אחריו בעיניים מצומצמות. זה לא היה הזמן
להשתפן, הוא ידע זאת. זה עכשיו או לעולם לא. הוא התקרב לחור
האפל שבקיר ורכן אליו בדאגה. טוב, הוא חשב לעצמו, שיהיה לעולם
לא.
יד ענקית שהופיעה בחשכה תפסה אותו בצווארון חולצתו המטונפת
וקטעה את חוט מחשבתו. הוא הועף לעבר הלא-נודע.

הלא-נודע היה מורכב ברובו מצנרת חלודה וחלקלקה וקירות לחים
וטחובים הסוגרים מכל עבר. מהר מאד התברר לשני האסירים שמאחורי
אותו קיר אפור שלהם הסתתר עולם שלם ומגוון, עולם בעל שלל ריחות
וטעמים, עולם עשיר יותר - הביוב. צעד אחר צעד הם פסעו במסדרון
צר ולח, ריאותיהם מתפוצצות מהסרחון המבאיש וידיהם מחליקות על
טחב חלקלק. אלפונסו קילל כל הזמן, זורק לחלל האוויר ביטויים
ססגוניים בשפות בלתי ידועות, ומדי פעם חזר והפציר בסמל סאטרבי
שלא יספר לאמו על הקללות כי היא "תדחוף לי סבון לפה ותשפשף טוב
טוב כמו שצריך לעשות לילד רע עם פה מלוכלך", כדברי אלפונסו.
סמל סאטרבי התעלם מאלפונסו לחלוטין ופיזם שירי מסע מלחמתיים
כדי לחזק את לבבו.
האפילה הייתה כבדה. רחש של טפטוף מים נשמע מכל עבר, אך רק
הדגיש את הדממה ששררה. אלפונסו שנא את החשיכה הזו, והוא הבהיר
זאת בכל הזדמנות לידידו המטורף. זה הזכיר לו את השבוע שבילה
בצינוק לאחר שהכריח סוהר שיעשה לו שק קמח. פניו של הסוהר
הכחילו, וגופו של אלפונסו האדים בחלקים בהם השקיעו הסוהרים את
מירב תשומת לבם. לאחר מכן הוא הושלך לצינוק לשבוע, והוא שנא כל
רגע.
אתם יכולים לתאר לעצמכם שבוע בדממה, ללא צליל או טיפת אור?
אנשים שפויים בדעתם יכולים להשתגע. מה יעשו המשוגעים? אלפונסו
התגעגע מאד באותו שבוע לעוגות שאימא שלו נהגה לשלוח, והוא בילה
את רוב זמנו בבכי ובהתיידדות עם העכברושים, מלכי האפילה.
כעת הוא חש כמו חוזר לאותו תא נאלח. הוא קילל ללא הפסק, ורק
המחשבה שמא יראה את אמו מילאה אותו בציפייה דרוכה וסיפוק. זו
הייתה הסיבה היחידה שהמשיך ללכת, ולא סב אחורה בבהלה וברח חזרה
לתא המוגן.
חוץ מזה, המטורף ששר לידו התחיל לעצבן אותו.
הוא פנה לעבר סמל סאטרבי, וקרא: "יא מניאק, עוד מילה
אחאאאאאאתתתתתת...."
את סמל סאטרבי זה הצחיק מאד. הוא הראה זאת בכך שגיחך בקול רם,
ואז פנה לחברו. "אין שום משמעות במשפט: עוד מילה
אחאאאאאאתתתתת....", הוא קרא, אך המילים נמתחו כשהאדמה נפערה
תחת רגליו והוא נפל. הוא הספיק לתהות לעצמו על כך שאדמה מעצם
טבעה אמורה להיות מוצקה ולא להיפער מתי שבא לה, ואז פגש מחדש
באדמה בקול "שטלאך" אדיר, גופו מתמוטט לתוך חומר דמוי בוץ
סמיך ודביק. הוא התמוטט אל המקום אליו נפל, חש את כולו מתכסה
באותו חומר בלתי מזוהה, ואז מתוך אינסטינקט של גועל צרוף הוא
זינק מהדבר שאליו נפל ונעמד במקומו ללא תזוזה.
עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי - המקום אליו הגיע היה חשוך יותר
מאותו מעבר בו צעדו. החושך העיק, בישר רעות. סמל סאטרבי עבר
מלחמות רבות, אך אף פעם לא היה קרוב לחוש פחד כפי שחש עכשיו.
לחומר אליו נפל היה ריח מוכר, ריח חמוץ מתוק המוכר לו מעברו
המלחמתי...
דם.
הרבה דם.
הוא נפל לשלולית של דם שעדיין לא נקרש לחלוטין. הוא היה חם
ודביק והציף את ידיו בתחושת קבס נוראית. סמל סאטרבי חווה דם על
ידיו, לרוב מחברים טובים שנפחו את נשמתם מטר לידו, אך מעולם
הוא לא הריח את המוות כה מקרוב.
"אלפונסו..." הוא לחש, אולם לחישה זו נשמעה כתרועותיהם של
שופרי מלחמה ופגזי טנקים המתפוצצים ליד אוזנו. הדממה הייתה
שבירה, וכל רחש קטן ניפץ אותה לאלפי רסיסים של שקט מעיק. הוא
השתתק, הלום מהרעש הבלתי מכוון. ללחוש במקום אפל זה היה זהה
לעמידה באמצע שדה קטל באחת ממלחמות העולם, חשיפת חזה וצעקת
"תירו בי, בני זונות!". רק ששם ידעת מאין יבוא הכדור.
סמל סאטרבי לא חש מעולם שפוי יותר כפי שחש כרגע. ליבו האט את
מהירותו המטורפת ואפשר לחמצן להגיע סוף סוף לאזורי הספר של
גופו. תחושת עקצוץ מוזרה הופיעה ונעלמה בה בפתאומיות במעלה
גבו. הוא ידע שזהו קולו של האדרנלין הקורא תגר על כל הבא
מולו.
גניחה נשמעה מימינו מכיוון הרצפה. הוא זיהה את הגונח והקלה
מילאה את חזהו. לפחות אלפונסו עדיין שם אתו.
"אימא?" שמע סמל סאטרבי את קולו המייבב של אלפונסו נישא בחשכה
כקול שד בחשכת הליל. "אימא, אני מת!" הוא קרא, ובכי מקוטע
המשיך להפר את הדממה. לאחר שעה קלה נדם הבכי ורק משיכות אף
קלות העידו על מיקומו של אלפונסו. כנראה שהוא זחל על הרצפה,
בתוך הדם והסחי, מתרחק ממיקומו של סמל סאטרבי. הסמל שמר על
דממה מוחלטת ולא נע ממקומו, מיישם את כללי ההישרדות שלמד
במלחמת העולם הרביעית (או שמא זו הייתה החמישית?).
קול מתכתי נשמע, מין "קליק" מצמרר שבלט בזרותו לאחר הבכי
האנושי. אלומת אור הופיעה במרחק מטרים ספורים מסמל סאטרבי, נעה
על פני המקום המוזר. כנראה שאלפונסו מצא פנס חשמלי. אני תמה,
חשב לעצמו סמל סאטרבי, המקריות שבעניין...
האלומה הסתובבה בתוך המערה. אכן, זו הייתה מערה, ובהצצה החטופה
שהספיק להעיף סמל סאטרבי הוא ראה כי היא קטנה מאד ועבשה, ללא
יציאה ניכרת לעין. הקירות היו מאבן בזלת שחורה, חלקים מלחות
וירוקת מכסה את רובם. הרצפה -
הרצפה!
המשטח הסלעי ששימש כרצפה היה מכוסה בשלוליות דם ונתחי בשר
מפוזרים באקראיות על-פני החדר. האלומה נעה באיטיות, סוקרת את
השלוליות כחשה גם היא את עוצמת המראה. אט-אט נעה האלומה, מגלה
עוד טפח ועוד טפחיים.
גולגולת אדם נתגלתה נשענת על אחד הקירות, שיירי עצמות בית החזה
מפוזרות לידה, שבורות כמו כורסמו.
דמו של סמל סאטרבי קפא בעורקיו. תגובתו של אלפונסו הדהימה אותו
- נראה היה כמו שאותו המראה שהחזיר את סמל סאטרבי לשפיות -
הרחיק את אלפונסו ממנה. צחוק מטורף נשמע מכיוונו של הבחור
המגודל, צחוק מתגלגל אך חסר הומור לחלוטין. "סמל סאטרבי, סמל
סאטרבי!" קרא אלפונסו, משתנק מצחקוקים היסטריים, "סמל סאטרבי!
חכה שאני יספר לאימא הכל! היא תרביץ לי בתחת ותגיד לי היית ילד
רע ואני יגיד לה נכון ואתה יודע למה? בגלל שיצאנו מהבית עם
השומרים הנחמדים ונכנסנו לחור השחור בקיר אתה יודע שיש חורים
שחורים שבולעים אנשים?"
אלפונסו החל לצחקק שוב. סמל סאטרבי חש שצחקוקו של אלפונסו מורט
את עצביו לחלוטין.
"אתה לא יכול לסתום קצת?!" הוא קרא בזעם, וחש כיצד השפיות
נשמטת שוב מידיו באימה וחרון נוראיים. "אידיוט, מטורף, תסתום
את הפה שלך!" הוא קרא, מנסה להתחרות בקולו בצחקוקים המטורפים.
אלפונסו השתתק. ואז לפתע הסתובבה האלומה אחורנית, והאירה את
פניו. פנים של אלפונסו מטורף. עיניו בלטו, נחיריו רטטו ופיו
חייך בעווית טורפנית. "בווו." הוא אמר בשקט, חושף שיניים בעששת
מתקדמת.
סמל סאטרבי צרח.
הוא צרח עוד ועוד כשהיצור מאחורי אלפונסו פער את פיו המשונן
ונגס באוזנו של המטורף הענק. הוא המשיך לצרוח כשאלפונסו התמוטט
לרצפה כשחצי מפניו עיסה שותתת דם. הצרחות המשיכו כשהיצור שתקף
את אלפונסו גחן מעל הגופה והמשיך ללעוס ברעבתנות. הצרחות לא
הפסיקו גם כשהפנס כבה.
סאטרבי עמד בחושך, קפוא מאימה. עם העלטה הוא השתתק. משום מה
צרחות באפלה נראו לו גרועות יותר מכל דבר אחר. הוא עצם את
עיניו וניסה לעכל את אשר הן ראו לפני רגע. הרבה קשקשים, עור
ירוק, טפרים גדולים, ו - אה, כן - הרבה מאד שיניים, המון
שיניים מכסות פני פני לטאה בגודל של טנק שרמן. ועיני היצור
המשיכו לרחף בדמיונו, צהובות וחסרות רגש.
קולות לעיסה להוטים המשיכו להשמע בחלל המערה. מדי פעם נשמע
פצפוץ עצמות וקול בשר נתלש. גרגור שבע רצון עלה מדי פעם ממעמקי
גרון מפלצתי מתוך האפלה.
נאצי? שאל סמל סאטרבי את עצמו, מוטציה גנטית נאצית, תוצר הנדסה
גנטית של טובי המדענים שלהם? שמא הוא עלה על מזימה שטנית שכזו,
ורק עליו מוטל להציל את העולם החופשי ולהזהיר את בעלות הברית?
לא. קול חדש פלש למוחו, קול לא מוכר. קול שלו ורגוע, קולו של
המוות הידוע. לא, זהו לא נאצי ופה לא מלחמת העולם השלישית ואני
הולך למות.
שלווה פתאומית ירדה עליו. נשימתו הוסדרה אט-אט והתייצבה, חזו
עולה ויורד אט-אט. אני הולך למות, הוא אמר לעצמו ללא שום רגש.
לפתע הכל היה כל-כך ברור וכל-כך מובן וראשו עבד בהגיון לא
מוכר. הוא נשם נשימה עמוקה יותר ופנה לכיוון הרעש המפלצתי. אני
חייל, הוא חשב, ונלחמתי בגרועים שבאויבים. לא אמות ללא מאבק.
סמל סאטרבי קפץ ממקומו בריצה מהירה וזינק לעבר מקומה המשוער של
המפלצת. הוא קמץ את ידיו לאגרופים, וכך כשעורקיו פועמים ברעש
מצמית והוא שואג במלוא גרונו, יצא הסמל למלחמתו האחרונה.

גונתר פתח עוד פחית בירה. "לא!" הוא שאג, "אדיוט, מה אתה
עושה?"
לירוי פנה אליו, חיוך מכסה את פניו. הוא הושיט ידו כשהיא פתוחה
לכיוונו של גונתר. "הפסדת, שלם" הוא לחש בסיפוק.
השניים ישבו במשרד הפיקוח של מתקן הכליאה, מוניטורים מכסים את
הקירות שסביבם. המוניטורים הראו כל אחד חלק אחר של מתקן
הכליאה, אולם תשומת ליבם של שני הסוהרים הייתה מופנית למוניטור
מסויים אחד. המוניטור היה מחובר למצלמת אינפרה אדום, בה נראתה
דמות כחולה-צהובה בדמות בן-אדם מזנקת על כתם אדום גדול בצורה
לא מוגדרת. שאגה מקפיאת דם נשמעה מכיוון המסך.
"לא!" קרא גונתר בזעם ונופף באגרופו לכיוון המסך "לא ככה, תנסה
לפחות לברוח, אדיוט! אתה עולה לי בהמון כסף, בן זונה שכמוך."
"אין לו סיכוי נגד ג'וני שלי," גיחך לירוי. "אמרתי לך, חיית
המחמד שלי יכולה לנצח כל אסיר שתביא אליה. כמו שהיא נצחה את
שלושת הקודמים, הסכיזופרן ושני הסוציופתיים, היא תקרע את
החדשים לגזרים בקלות."
השאגה הפסיקה לבקוע מהמסך. קולות פיצוח חדשים החלו להישמע,
ומדי פעם התערבבו בהם צלילי גרגור של שביעות רצון.
"טוב, ניצחת", אמר גונתר בחוסר רצון בולט, "קח את הכסף. אבל זה
עוד לא נגמר. למתקן הפסיכיאטרי נכנס פציינט חדש, ע-נ-ק חבל לך
על הזמן, והוא יקרע את הג'וני שלך לגזרים".
"טוב, נראה", אמר לירוי וכיבה את המסך.