מוזיקה חזקה בוקעת מראשי, אני מגביר, הרמקולים מאיימים
להתפוצץ, סולו גיטרה עצבני מרעיד את החדר, אני צועק את מילות
השיר, מתופף בכל הכוח על כלי דימיוני, זועק לעולם, מטורף!!!!
אני ממשיך להגביר, רץ מול מקצבים מטורפים, רוקד עם הצללים עד
שרגלי כמעט נשברות,
צועק וצועק וצועק, את אהובתי, נשברת בדממה.
ולא יופי ולא אומנות ואפילו לא את יחזירו אותי לשפיות, לעידון
המכחול. ליבי לעולם לא יהיה שלי ובסכין מנתחים אני פוטר אותו
מעולי.
כמו חרק לפני הדברה, ממשיך ללכת ללא ידיעה, והצלילים צועקים
לפני, אני נזעק לתוכם. פורק את עצמי מתוכי, בורח לעבר האור,
מסתנוור בחשיכה, כואב באהבה. ואירוניה היא דבר נפלא, למביט
מהצד, להולך בדרכים, לרוצח המונים. ואהבה היא דבר נהדר, לחזק
ולנאהב, לטיפש ולבעל המזל.
כשהייתי בן עשר הייתי אדם, כשהלכתי ממך היתה לי דרך, כשנגעתי
הייתי מאושר, התרסקתי אחורה אל ילדות מגעילה. תגידי שאת נשארת,
תבטיחי לאהוב, רק אל תנעלי אותי במחסן, אמא די, אני אוהב אותך,
למה את כזאת. ואמא מביטה בי, אני רואה שזו בעצם את, אבל המחסן
נשאר.
התפרקות, שנייה אחת שהכל יוצא, המילים מטפסות מלמטה למעלה,
נעמדות על התיקרה ומביטות בי, הסירו נא את עינכם מעלי, שרדתי
שנים, אמשיך גם עכשיו, והן לא מסתלקות, היום זה לא עוד ערב
רגיל, מעלי צועקות. והמוזיקה רועשת, אני מגביר.
יכולתי להגיד המון דברים, אך מה הטעם, לעולם לא תטעמו מאותה
הבנה שאותי מעירה בלילות גשומים. יכולתי ללחוש לך סוד מתוק
שיקרב אותך אלי, אך מה הטעם, לא תישארי לעולם מול זעקותי
הטפשיות, ספק ילדותיות, ספק אמיתיות. את ידך הייתי לוקח, קושר
לבטני וצועד מאושר. מול חיוך עצוב שלך אמות בשתיקה, מול חיוך
עצוב שלי העולם אף פעם לא השתנה. ולבכות זה טוב, אך מעורר
רחמים, פתטי במציאות פרי המצאתי, גם אתם לא קיימים. בסכין
מנתחים אשנה עלילה, הרי הכל בראשי.
את לא נמצאת בנווה המדבר שלי, לא את יושבת על שפיותי, רק עוד
דמות בתפאורה לא מוצלחת, עוד בריסטול נייר בהצגת חיי. תיזכרו
שאהבתי, תיזכרו שבכיתי, תיזכרו שצחקתי, תיזכרו שהייתי עושה
בשבילה הכל, והיא עשתה עבורי את מה שהייתי צריך, נתנה לי את
הדחיפה הסופית שתשחרר אותי מעצמי.
יופי, אז הבנתם את מה שאני אומר, מצאתם את המסר שרציתי שתראו,
זו היתה קריאה לעזרה הם יגידו, זו היתה החלטה סופית, אחרים
ייטענו, אולי הצלחתם לפרש את המילים, לראות את כוונותיי, אך לא
הבנתם אותי, לעולם לא תצליחו.
הסרתי מעליי קליפה אחרונה של שפיות, ואתם כולכם מתגוננים, איך
תבינו?
די, שקט, מרחבים שלווים, ציפורים מצייצות, רוחות מלטפות, שמש
מחממת שולחת קרניים מאושרות, גופי חסר משקל על החול הרך, שורות
של עצים ירוקים מקשטים את האוויר הנעים, ללא מחויבויות, ראשי
ריק ממחשבות, כל אוצרות הגן מונחים לפני. די.
אני צועק, וצועק וצועק, ואת אהובתי, נשברת בדממה.
המוזיקה מתגברת, צועקת וצועקת וצועקת, יותר חזק ויותר חזק,
זכוכיות מתנפצות, גופי מתמלא חתכים, דם זורם כנהר, מטביע חיות
גוססות, חלקי גופות שומניים, העולם מתקפל במהירות, שני קטבים
עפים אחד לשני, מתפוצצים בתוכי.
כשנגעתי בכם צחקתי את כל הצלילים, מהגבוה אל הנמוך, ניגנתי
תווים מוזרים,
ואז בכיתי, כשהרגשות יצאו התחלתי להיפגע, וההדחקה שנילחמתם
נגדה כבר לא היתה שם בשבילי, מדוע רציתם שאשטף בגשם הרותח, כמו
ממקלחת אימים יצאתי אל מגבת חרוכה.
תריסים מוגפים ועלטה צוחקת, ערפל בהיר, עוד מעט את הולכת,
הבטחתי לא לצחוק, הבטחתי לא לבכות, הבטחתי לזכור, הבטחתי
להמשיך, והבטחות, הן לא נשמעות במוזיקה רועשת, אז אני מגביר,
וצועק חזק את המילים, מגביר עוד והגיטרה משתוללת, רעש, צלילים
איומים, ואת אהובתי, נשברת בדממה.
|
