אני כל כך מטומטמת.
אני כל כך מטומטמת, אני יודעת את זה אבל אני לא מודעת לזה.
אתה מבין, אני תמיד אומרת שאני לא אתאהב שוב, וזה קורה, כי אני
כל כך טיפשה.
הייתי רוצה להאשים אותך, אבל אני לא יכולה, כי זה לא הוגן.
אני חוזרת, לא שנית, אלא בפעם המיליון, אין בי את "זה", את
הדבר הזה שיש בכל אחת, שגורם לבחור לאהוב אותה.
וזה לא משנה שאמרת שאתה אוהב אותי, כי אני יודעת שזה לא נכון,
עד כמה שרציתי, וגם אתה רצית, להאמין בזה.
אתה לא אוהב אותי, כי אתה לא יכול לאהוב אותי.
לעזאזל, למה האמנתי שהפעם זה שונה? למה הרשיתי לעצמי להיות
מאושרת?
אני יודעת ותמיד אומרת, שכמה שתגיעי גבוה יותר, תפלי עמוק
יותר, והגעתי עכשיו כל כך גבוה, ונפלתי כל כך עמוק.
המבט בעיניך, באותו יום, אמר הכל, והייתי בחצי מודעות וחצי
הכחשה, תקווה, אמונה שקרית.
אתה לא יודע כמה זה כואב עכשיו.
אתם לעולם לא תדעו כמה זה כואב לדעת שאני לעולם לא אחווה אהבה
אמיתית, דו צדדית.
אתה אומר שאתה אוהב אותי, אל תגיד.
תחשוב פעמיים לפני שאתה מוציא את המילים האלה מהפה.
אתה אומר שזה לא נועד לקרות, להיות, אתה כל כך צודק.
זו אני שלא נועדתי להיות, להיות אהובה או מיוחדת.
אל תבקש ממני להיות ידידה שלך, אני לא מסוגלת.
ואם הייתי יכולה לחזור חודש וחצי אחורה, הייתי מבקשת ממך לא
לעשות עוד משהו.
אל תיתן לי להתאהב בך, אל תנשק אותי, ויותר מהכל, אל תגיד שאתה
אוהב אותי, כי אתה לא אוהב אותי.
ובעיקר, כי אני אוהבת אותך.



אומרים שהזמן מרפא את כל הפצעים, אבל אומרים גם לחיות את
הרגע. אני רוצה לחיות את הרגע, פשוט לא את הרגע הזה